מרחשת חלק ב רנט

הנולד אח"כ חשש של ספק של ראשון או של אחרון כלל, אלא שחכמים עשו הרחקה לדבר גזירה אטו הבחנה ממש, כל זה ודאי אינו אלא הרחקה דרבנן ואין זה מדברי קבלה כלל, א"כ בנד"ד בספק מאימתי מונין שאף למ"ד משעת נתינה אינו אלא גזירה דרבנן אטו משעת כתיבה דהא לא נתיחד עמה ואין כאן חשש של ספק בהולד שיהי' נולד, א"כ אינו אלא איסור דרבנן וספיקו להקל

ג) אלא שלכאורה י"ל דלא אמרינן בזה סד"ר ולקולא, כיון דלאחר ג' חדשים תהי' מותרת והמתיר עתיד לבא בודאי, א"כ הו"ל דשיל"מ וספיקו אסור כרב אשי בביצה (ד' א') והובא להלכה ביו"ד סי' ק"י, ואף בספיקא דדינא כן, כמו שהביא הגאון רע"א ז"ל מדברי רש"י עירובין (ל"ט ב') דגם בסד"ד דשיל"מ אסור, והרי כה"ג כתב מוהרש"ל ביש"ש פ' הערל לדון בכהן טמא שאסור בתרומה שנתבטלה במאה חולין משום דהוי לדידיה דשיל"מ אחר שיטבול אלא שדחה זה מט"א, הרי שתפס בפשיטות שאף אם האיסור הוא בגוף האדם ולא בחפץ אמרינן שזה הוי דשיל"מ ול"ב, והכ"נ לענין ספק דמ"ש, ולפ"ז הרי אשה זו אסורה מספק אף באיסור דרבנן משום שיש לה היתר לאחר זמן והו"ל דשיל"מ

אבל לקושטא דמילתא זה אינו. שכבר העלה הצל"ח במס' ביצה של"א דשיל"מ ספיקו אסור אלא במידי דאכילה שאם יאכלנו היום לא יאכלנו למחר וע"כ אמרינן מוטב שיאכלנו בהיתר משיאכלנו באיסור, אבל במידי דלאו אכילה כמו טלטול מוקצה וכדומה שיוכל לטלטל ולהשתמש גם היום גם למחר ל"ש דשיל"מ, שהרי מפסיד הוא את היום שבמה שאתה אוסרו היום אין אתה מרויחו למחר שהרי יוכל לטלטל גם למחר אף אם יטלטל גם היום, ואין זה חשוב דשיל"מ וספיקו מותר, ודבריו נכונים מאד בסברא, וכן נראה מכמה מקומות כדבריו, וגם בזה ניחא ג"כ מה שהקשו בהא דמנחות דר"פ ורהבדר"י אכלי חדש נגהי שבסר משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן וספיקו מותר ואף דחדש הוי דבר שיל"מ והיינו משום דשם ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי יוכל לאכול חדש גם היום וגם למחר שכמה חדש איכא בעולם ול"ש בחדש לדין דשיל"מ, אלא באם הספק הוא בתבואה ידועה לפנינו אם היא של חדש או לא שאז אנו יכולין לומר עד שתאכלנה היום באיסור תאכלנו למחר בהיתר, משום שאם נאכל אותה תבואה היום לא נאכלנה למחר, אבל אם הספק הוא בהיום אם הוא אסור בחדש או לא לא הוי דשיל"מ שהרי יוכל לאכול היום חדש וגם למחר שאין קץ לתבואות של חדש שישנו בעולם והוא ברור, מעתה גם בנד"ד לא שייך לדין דשיל"מ מפני שתהא מותרת לאחר ג"ח שהרי תוכל להיות נשואה גם היום גם לאחר ג', ואם נאסר אותה תוך ג' חדשים הרי אנו מפסידין לה אותו זמן של ג"ח ואינה מרויחה בזה את הזמן שאח"כ, וא"כ הדר הו"ל סד"ר ולקולא ולא שייך כלל דבר שיל"מ, וע"כ בנד"ד אף אם נעשה שני הדעות בשו"ע שקולין יש לנו להקל, ובפרט שרובם של הפוסקים פסקו כשמואל משעת כתיבה, והרא"ש כמעט יחידי בדבר להחמיר לפסוק כרב משעת נתינה

ד) והנה ראיתי להגאון בעל משכנות יעקב ז"ל שכתב לסייע דעת הרי"ף ז"ל שהלכה כשמואל משעת כתיבה מהא דפריך ביבמות מ"ב על רב דס"ל משעת נתינה מברייתא השנוי' שם דג' חדשים של יבמה מונין משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת היבם, ואם נאמר דתניא נמי כוותיה דרב כמו שהיא הגירסא לפנינו בגמ' גיטין הנ"ל א"כ מאי מקשה מרב לכאן דילמא ברייתא זו כאידך ברייתא דתניא כוותיה דשמואל דמשעת כתיבה מונין ורב שפסק משעת נתינה משום דס"ל דתניא כוותיה בגיטין שם, א"ו שהנכון כדעת הרי"ף ז"ל שלא היתה לפנינו הגירסא דתניא כוותיה דרב, והש"ס לא הביא רק תניא כוותיה דשמואל משו"ה פסק הרי"ף כשמואל משום דתניא כוותיה ולא כרב

ובאמת ראי' זו יש לדחות שאף דתניא כוותיה דרב מ"מ מקשה שפיר הש"ס ביבמות והיינו כדי להוכיח דלית הלכתא כרב כיון דתניא עוד גם בברייתא אחרת כשמואל א"כ נדחה ברייתא חדא דתניא כוותיה דרב מקמי תרתי דתניא כוותיה דשמואל והי' באמת הלכה כשמואל אבל אחר דמשני ודחי הקושיא מברייתא זו על רב הדר י"ל דהלכתא כוותיה דרב דתניא ג"כ כוותיה והדרינן לכללא הלכה כרב באיסורי

ה) אבל לדעתי יש להביא ראי' דהלכתא כוותיה דשמואל משעת כתיבה מהא דב"מ (י"ח א') מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה שמקשה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, הניחא למ"ד דאין לבעל פירות משעת כתיבה אלא למ"ד משעת נתינה מא"ל, כי אתי למטרף אמרינן לה אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך, ומ"ש משט"ח וכו' התם נמי ליהדר וכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראי' וכו', ומשני גבי גט אשה אתי לוקח ותבעה אמר האי דאהדרוה ניהליה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתב השתא דאתי למטרף אייתי ראי' אבל גבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע מדאהדרוה ניהלי רבנן למטרף הוא ש"מ קמו רבנן במילתא ומקמי דידי מטי שטרא לידיה יע"ש, והשתא אם נאמר שמונין בגט משעת נתינה תקשה ג"כ איך מחזירין להאשה את הגט הא אתי' למינסב ביה משעת כתיבה דמאן תבע לה לומר שלא בשעת כתיבה נמסר הגט לידה והוי דומיא דשט"ח כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא תנשא על ידו משעת כתיבה, ואין לומר שהאשה עצמה נאמנת לומר שכבר עברו ג"ח הבחנה משעת שנתקבלה ואינה צריכה לעדות הגט, זה לדעתי אינו מכמה טעמי, חדא דיש לומר שאיסור הבחנה יש בו לתא דערוה דכיון שהאסור הוא משום שמא ישא אחותו מאביו וכו' וא"כ משום מגדר ערוה גדרו בה והוי כמו דין ערוה ואף שאינו אלא מדרבנן הא גם באיסור ערוה דרבנן הוי דשב"ע ואין פחות משנים כדמוכח בגיטין (ב' ב') ועוד אפי' נאמר דהוי בגדר איסורין וע"א נאמן באיסורין ונאמנת האשה עצמה כמו דילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה, מ"מ לענין הבחנה אינה נאמנת *) ואף ע"א דעלמא אינו נאמן משום דהוי נגד חזקה משום דמוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ואמרינן השתא היא דנתגרשה ולא עברו עליה ג"ח הבחנה, ויעי' ביו"ד סי' שצ"ז לענין אבלים אם אינו ידוע אם עברו שלשים מיום המיתה דאמרינן השתא הוא דמת וחייב להתאבל יעי"ש בטו"ז ונה"כ, ועוד דהוי איתחזק איסורא כמו שכ' הב"ש סי' ט"ו וסי' קנ"ח דע"א אינו נאמן להעיד שמתה אשתו כדי לישא אחרת משום שאין ע"א נאמן במקום דאיתחזק איסורא אף איסור דרבנן, והכ"נ אשה זו בחזקת איסור עומדת שהיתה עודנה באיסור א"א, ואף שנתגרשה מ"מ עד כלות ג"ח אסורה להנשא משום הבחנה, ואף שאיסור של תורה ודאי הלך לו שהרי נתגרשה מ"מ מחזקינן מאיסור א"א דאורייתא לאיסור הבחנה דרבנן כדמוכח במכות (ד' א') בחבית של יין שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה וכן ככר של תרומה וכו', מאי וכן מה"ד התם אוקי גברא אחזקתיה, ופרש"י משום דבטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק, הרי אף שכבר פקעה ממנו טומאה מדאורייתא אלא דחיישינן משום *) שו"ם בחי' גיטין להג' רע"א ז"ל שכתב ג"כ שאין היא נאמנת לומר שעברו עליה ג"ח הבחנה, ועי' מה שפלפל בזה בסוגיא דגיטין (י"ח ע"א)