מרחשת חלק ב רנח

יג) איך שיהי' אפי' חופה א"צ עדים ובעובדא דידן אם הי' בא עליה לשם נשואין אפי' בלא עדים היתה נשואה מ"מ הא הוא מכחיש אותה בדבר זה לגמרי ואומר שלא הי' לו עסק עמה אחר עסק הקדושין שהיו ברוזעלע א"כ ודאי אינה נאמנת לאסור עליו לישא אשה אחרת כמו באומר לא קדשתיך שאין הוא אסור בקרובותיה

יד) ומש"כ הגר"מ שאם יתברר שהכתובה יצתה מת"י אזי חייב לתת לה כתובה לא בנתי לרעו אחרי שהוא בא למסקנא שלא לאסור אותו לישא אחרת והיינו משום שמכח הגב"ע שנעשה לפנינו לא נתברר שקידשה והיא אינה נאמנת א"כ איך יתחייב לתת לה כתובה אחר שכתב לה, שאף במקום שכותבין ואח"כ מקדשין אם ידוע שמסר לידה הכתובה קודם הקדושין ודאי אינו מתחייב בכתובה אם לא קדשה שלא כתב לה כתובה אלא ע"מ לקדשה והכתובה על תנאי היא עשוי' שאם יקדשה וישאנה תגבה למפרע משעת כתיבה אבל ודאי בלא קדושין ובלא נשואין אינו מתחייב לשלם כתובה לפנוי' א"כ בעובדא דידן שאנו אומרין שאינה נאמנת לומר שקדשה איך יתחייב לשלם לה כתובה אמרינן לה אייתי ראי' שקדשך

טו) סוף דבר הכל נשמע דלדעתי אין לאסור את האיש ירחמיאל.. מלישא אשה אחרת ובודאי טוב הדבר שישתדל הבי"ד לפשר ביניהם ולפייסה ברצי כסף כדי שתאות לקבל ג"פ מהאיש ירחמיאל ואם לא תאבה ולא תשמע לבא לבי"ד אזי ישליש לה גט דגט ודאי מחויב לתת לה וגם כופין אותו משום שאף שמתירין אנו אותו לישא אחרת אינו אלא משום דספקא דחדר"ג לקולא אבל מ"מ אסור הוא בקרובותיה משום ספקא דאורייתא וכיון שבלא"ה אסור בקרובותיה א"כ הרי כופין אותו על מדת סדום ליתן גט כדמוכח בקדושין שם

סימן ב א. א) ע"ד האשה מ. שהגיע לה מבעלה באמעריקא ג"פ שנכתב בירח תמוז ונמסר לידה כאן בווילנא בירת טבת וכאשר נזדמן לה שידוך הגון נפשה בשאלתה להתיר לה להנשא תוך ג' חדשים משעת הנתינה מפני שהיא חוששת וקרוב הדבר שיתבטל הענין אם ישתהה הדבר עד תום זמן הבחנה והיא עני' ודלה ואין לה במה להחיות את נפשה אם יתבטל הענין. הנה דבר זה ידוע שהוא מחלוקת רב ושמואל בגיטין (י"ח א') דרב ס"ל שמונין לגט משעת הנתינה ושמואל ס"ל משעת הכתיבה ובש"ס שם ג"כ מחלוקת אמוראי בתראי דרב כהנא ורב פפי ור"א עבדי משעת כתיבה ורב פפא ור"ה בדר"י משעת הנתינה ולפי הגירסא שלפנינו בגמ' פסק הש"ס שם והלכתא משעת כתיבה והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף בהלכותיו שפסק כשמואל ומזה הוכיח הרא"ש שלפני הרי"ף לא היתה הגירסא שלפנינו והלכתא משעת כתיבה, שאל"כ לא הי' צריך לפסוק כשמואל אחרי שהש"ס פוסק כן, ומשו"ה תמה עליו שא"כ איך פסק כשמואל הא הלכה כרב באיסורי ומשוה"ט כתב הרא"ש שבאשכנז ובצרפת נוהגין כרב משעת הנתינה, והנה מרן המחבר בשו"ע אה"ע סי"ג סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם ומרבית רבותינו הראשונים ז"ל שמונים משעת כתיבה אולם הרמ"א בהגהה הביא להלכה דעת הטור בשם הרא"ש שמונין משעת הנתינה, ואנן אחרי שנתבארו שני הדיעות הללו בשו"ע מה נעני אבתרייהו ואיך נידון להאי דינא, ואם נאמר דהוי ספק פלוגתא דרבוותא והוי ספד"ר לכאורה הדין להקל כדין ספד"ר דלקולא, וא"כ לכאורה יש מקום להקל להאשה הנ"ל בשעת הדחק ובמקום ביטול שדוכים להנשא תוך ג' חדשים לנתינה אחרי אשר עברו יותר מג"ח משעת הכתיבה

ב) אמנם יש להסתפק דבדין הבחנה אולי ספיקו להחמיר ל"מ לפ"מ דמפיק לה שמואל ביבמות (מ"ב א') מקרא דוהי' לך ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון אפשר דהוי דאורייתא דדרשה גמורה היא, ויש מן האחרונים שסוברים כן אליביה, אלא אפי' לטעמו של רבא גזירה שמא ישא וכו' דמשמע דגזירת חכמים היא מ"מ נראה דגזירה זו תקנה קדמונית היא מימות נביאים ראשונים כמו שנראה בפשיטות מקושית התוס' במגילה (י"ב ב') שאסתר היתה עומדת מחיקו של אחשורוש ויושבת בחיקו של מרדכי שהקשו הא אסור משום הבחנה, הרי שתפסו בפשיטות שאיסור הבחנה הי' נוהג כבר בימי מרדכי ואסתר, וסמוכין לדבריהם מצאתי במדרש רות פרשה ה' על הכתוב ותדבק בנערות בעז אר"ש ב"נ מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים שלשה חדשים ותשב עם חמותה, ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח ועתה הלא בעז מודעתנו עכ"ל המדרש, והיינו שהמדרש מפרש דמשו"ה המתינה נעמי עם העסק של רות עם בעז עד כלות קציר החטים כדי שיעברו שלשה חדשים מאז באה רות לחסות תחת כנפי השכינה כדין הגיורת שנתגיירה שצריכה להמתין שלשה חדשים, ומה גם שכנראה תיכף כשמת מחלון חזרו משדה מואב ושבו לבית לחם ובאו בתחילת קציר שעורים שאז בכלות קציר החטים עברו שלשה חדשים ממיתת מחלון, ושו"מ כן למוהרז"ו בפי' שהבין כן דברי המדרש, הרי שכבר בימי רות ובעז נהגו בדין הבחנה, ואחרי שתקנת הבחנה תקנה קדומה היא מימות נביאים א"כ הו"ל כשל תורה כמו שכתב הטו"א במגילה *) דספק בדברי קבלה הוי לחומרא א"כ בנד"ד אם נדיינו לספק הוי ספיקו להחמיר לכאורה

אולם בפשיטות זה אינו אף שדין הבחנה תקנה קדומה היא אינו אלא במקום שאם לא יעשה הבחנה יהי' על הולד הנולד ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, אבל באלה שאסרו חכמים להנשא תוך ג' כגון ארוסות או הי' בעלה זקן או חולה או רדופה מבית בעלה וכו' שאין בהולד הנולד *) ונ"ל ראי' לדבריו דבתקנה קדומה שבימי הנביאים ספיקו להחמיר מהא דב"ב (פ"א ב') דמקשה ודילמא לאו בכורים נינהו ומפקע להו מתו"מ וכו', ונדחק הש"ס שם בזה, ולכאורה מאי קושיא הא פירות האילן תרומתן מדרבנן לשיטת התוס' בכמה דוכתי, וכן דעת הרמב"ן ז"ל אפי' תרומת זיתים וענבים, א"כ הו"ל ספק דרבנן וא"ח בתרו"מ משום שמא בכורים הם, משא"כ בכורים שהם מדאורייתא בפירות האילן שנשתבחה בהן א"י, א"ו משום דפירות האילן אף שמדרבנן מ"מ תקנה קדומה היא מימות חזקי' המלך כמבואר בנדרים (נ"ה א') מאי כפרוץ הדבר וכו' אמר אביי לרבות פירות האילן וירק וע"כ שפיר מקשה ודילמא וכו' ואכ"מ, שוב התבוננתי שאינה ראי' דקושית הגמ' בב"ב שם אינו אלא לפרש שיכול לתקן ע"י דמפריש להו תרו"מ ונותנו לכהן וכיון דיכול לתקן שוב ל"א בו ספד"ר ולקולא דהוי דשיל"מ כמו שאר טבל דחשוב דבר שיל"מ וכיון שאינו נפסד כלל במה שמפריש על הבכורים תרו"מ מהם עליהם מחוייב לתקן, ואדרבה בזה מיושב קושי' התוס' שם דה"מ תרומה דהו"מ לשנויי שיפריש עליהם ממקום אחר, ולפ"ז ניחא שאם אי אפשר הי' לתקן בלא הפסד מהם עליהם לא הי' צריך להפריש עליהן ממקו"א שא"כ הי' נפסד וכל היכי שהוא נפסד וצריך הוצאה ל"ח דשיל"מ כמש"כ התוס' בב"מ (נ"ג א'), וא"כ משום זה הי' מותר בלא הפרשה משום דהוי סד"ר ולקולא וא"צ לתי' התוס' אליבא דר"מ דס"ל באילן אחד מביא ואי"ק והוא עצמו ס"ל דמעשר ראשון ללוי דלק"מ לפ"ז דוק ותמצא, וקצרתי: