מרחשת חלק ב רנז

בשבא עליה שלא בעדים א"ו שיבמה א"צ עדים, גם בזה קדמם הרשב"א אבל דחה זה בטוב טעם משום שאם לא קנה אותה אין זה קדמה שכיבת בעל לבועל ויעוי' ב"ק (ע' ב') שנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל שפירשו שם בעל המאור והרשב"א בחי' שנים אומרים בעל היינו אותו שקדש וע"י שבעל נעשית נשואה משמע לכאורה שחופה צריכה עדים אין זו ראי' שאפשר דמיירי בהכחשה שאינם מודים וצריכה עדים

ח) ובזה אמרתי בביאור לשון הרמב"ם פ"י מה' אישות שכתב הבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר ואני תמה בדבריו ז"ל שהרי לדעתו הוא יכול לקנות גם תחלת קדושין בהעראה אלא משום שסתם בועל דעתו על גמר ביאה כמו שכ' הה"מ בפ"ג מהלכות אלו בדעת רבנו וא"כ אמאי בביאה שאחר קדושין הוא קונה משיערה בה לעשותה נשואה ואמאי לא נאמר ג"כ שכל הבועל דעתו על גמר ביאה וכוונתו לשם קנין ונשואין היתה לסוף ביאה ולא בתחלתה דמ"ש מתחלת קדושין, ואם נאמר שמה שכ' הרמב"ם שיערה בה קנה היינו כשפירש שקונה בתחלת העראה א"כ שה כיון שדין תחלת קדושין וביאה של אחר קדושין לחופה אחד הוא ושניהם אם פירש קנה בתחלת ביאה ובסתמא דעתו על גמר ביאה א"כ אמאי שינה טעמו ולשונו ולשנות לנו פרקו בתחלת קדושין שקונה בגמר ביאה ובביאה שאחר קדושין שקונה בהעראה אחרי שדינן אחד

ט) ואמרתי בזה עפ"י דברי התוס' בקדושין (י' א') ד"ה כל הבועל דעתו אגמר ביאה שכתבו לתרץ הקושיא מיבמות דמשמע שאשה נקנית בהעראה ותרצו בשם הרשב"א דכי אמרינן דהעראה קונה בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דמוכת שלא הי' בדעתו לקנות בגמר ביאה אבל הכא מיירי שגמר ביאתו שאז לא קנה בהעראתו כיון שדעתו על גמר ביאה. והריב"ם תירץ הא דנקנית בהעראה במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה יעו"ש. ולכאורה מה חידש לנו הריב"ם בתירוצו שהרי שניהם דבר אחד אמרו שהעראה באמת קונה היכא שרוצה לקנות אלא בסתם דעתו לקנות בגמר ביאה ולדעת רשב"א בשפירש מוכת מילתא שדעתו על תחלת ביאה ולהריב"ם במפרש כן א"כ דברי שניהם עולים בקנה אחד ומה חידש הריב"ם ומה הוסיף על דברי הרשב"א, ויעוי' במל"מ פי"ז מה' א"ב הט"ז שכתב באמת דתרווייהו לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא יעו"ש

ולענ"ד נראה שנחלקו הרשב"א והריב"ם במחלוקת התוס' גיטין (י"ט ב') והמוהר"ם מרוטנבורג בשלא קראו העדים את הגט קודם נתינה ורק קראו אותו אחר הנתינה שדעת התוס' שם שהגט כשר בדיעבד שהרי איגלאי מילתא למפרע שמה שנתן לה הוא גט אבל מוהר"ם מרוטנבורג הובא במרדכי פ"ב דגיטין ס"ל שאינה מגורשת משום שלא ידעו העדים בשעת נתינה שהוא גט עי"ש, והשתא במה דס"ל להרשב"א שאם עשה העראה ופירש מיד מוכת שלא הי' בדעתו לקנות בגמר ביאה ע"כ קונה בתחילת ביאה דהא מ"מ העדים לא ראו שקנה בתחילת ביאה שהרי בשעה שעשה ההעראה לא ראו כל קדושין כלל דהא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה וחושבין הם שעדיין לא קידשה ורק אח"כ שפירש מוכת מילתא למפרע שדעתו הי' לקנות בתחילת ביאה וא"כ הר"ז דומה לגט שלא ראוהו העדים קודם הנתינה דס"ל להרשב"א דכה"ג גם בגט הוי מגורשת וע"כ גם כאן בקדושין הוי קדושין, אבל הריב"ם שמיאן בפירושו ס"ל דכה"ג בגט אינה מגורשת משום שהעדים לא ראו שהוא גט בשעת נתינה והכ"נ בקדושין לא הוי קדושין משום א ראו בשעת קדושין שהוא קידשה ולא מהני, וע"כ הוכרח לתרץ כגון שפירש בשעת העראה שרצונו לקנות בהעראה

והנה מה שנחלקו התוס' ומוהרמב"ב הוא רק בגט או בכה"ג בקדושין שצריך עדים לגוף המעשה ולקיום הדבר ובלא"ה לא הי' מהני הגירושין או הקדושין אבל במקום שא"צ עדים לקיום הדבר ולגוף המעשה ואין צריך רק לדעת אם הדבר בעצמו אמת ולא איברי סהדי רק לשקרי ודאי מהני גם אם העדים לא ידעו בשעת מעשה חלות הדבר כיון שאיגלאי מילתא למפרע שהדבר נעשה ונתקיים, וכה כתב התומים בסי' צ' לחלק דמשו"ה סגי בעדות בראי' בלא ידיעה בממון ובקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי' לדעת הרבה פוסקים הוא משום דבממון א"צ עדים לגוף המעשה רק צריך לדעת אם הדבר אמת ולא איברי סהדי אלא לשקרי וע"כ גם ידיעה בלא ראי' מהני כיון שיודעים אנו שהמעשה אמת, אבל בקדושין שצריך עדים לקיום הדבר ואינם חלים אם נעשו בלא עדים אז אף אם שניהם מודים, וכיון דלא סגי בידיעת האמת רק צריך עדים לגוף הדבר אין עדות ידיעה בלא ראי' מהני בקדושין

יא) ואחרי שהקדמנו כל זה נמצא ישוב נכון לדברי הרמב"ם ז"ל שהבאנו שהרי מדבריו פ"ג מה' אישות שכתב הבועל דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהי' מקודשת משמע דוקא אם גמר ביאתו אבל אם הערה בה ופירש מיד ולא גמר ביאתו לא קנה כיון שדעתו על גמר ביאה וזה כדעת ריב"ם בתוס', שאלו לדעת הרשב"א שבתוס' אם הערה ופירש מיד ולא גמר ביאתו ג"כ קונה משום שמוכחת למפרע כוונתו לקנות בתחילת ביאה, והשתא לפמש"כ בטעמו של הריב"ם דלא מהני מה שפירש מיד ולא גמר ביאתו הוא משום דהוי קדושין בלא עדים א"כ בחופה שאחר קדושין לפמש"כ שא"צ עדים לקיום גוף הדבר וממילא עדות כזו ג"כ מתקיימת בה וגם בבא על ארוסתו אחר קדושין והערה בה ופירש מיד ולא גמר ביאתו ג"כ מהני, דהא מזה שפירש מיד איגלאי מילתא למפרע שכוונתו לקנות בתתילת ביאה ואף שאין זה עדות ראי' מ"מ לקנין נשואין אחר קדושין מהני, מעתה דברי הרמב"ם מכוונים ומדוייקים היטב, דדוקא בשמקדש בביאה כתב שהבועל דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו מקודשת משום דשם גם אם הערה ופירש מיד ולא גמר ביאתו לא מהני משום דהוי קדושין בלי עדות ראי' משא"כ בבא על ארוסתו אחר קדושין שפיר כתב דמשיערה בה קנה ששם כיון שהערה ופירש מיד הרי מוכחת כוונתו לקנות בתתילת ביאה וזה סגי בקנין נשואין שאחר קדושין והתבונן היטב בכ"ז

יב) ומה שתפס האב"מ בפשיטות שחופה צריכה עדים וע"י זה רצה לבאר דברי הטור שם, אני אומר ממקום שבא אדרבא מוכח להיפוך שדעת הרמב"ם שחופה א"צ עדים, שהרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' אישות הביאו הר"ן פ' האיש מקדש חלק בין מקדש על תנאי למקדש במלוה ופחות משו"פ בשני דברים דבמקדש על תנאי אפי' כנס או בעל שלא בעדים מהני לפי שהקדושין כבר היו בפני עדים וכל שנתבטל התנאי ממילא חיילי אבל במקדש במלוה או בפחות משו"פ צריך ביאה בעדים לפי שלא הי' ממש בקדושין הראשונים וכן במקדש על תנאי הזכיר כנס או בעל משום דבמתילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס נמי סגי אבל במקדש במלוה ובפחות משו"פ לפי שלא הי' ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שתתקדש בביאה שחופה לבדה אינה קונה יעו"ש בר"ן וכ"כ המ"מ בביאור דעתו של הרמב"ם ז"ל, הרי שכתב דבמקדש על תנאי וכנס (ולא בעל) בלא עדים צריכה גט משום מחילת התנאי ואם איתא דבלא עדים אין כאן חופה מהיכי תיתי ימחול התנאי כיון שלא כנס אותה כלל שחופה בלא עדים אינה כלום והוי כמו קודם שכנס א"ו שחופה א"צ עדים והוא ברור, ותמהני מהמחברים הנ"ל שנסתפקו בזה ולא העירו מדברי הרמב"ם אלו: