מרחשת חלק ב רנה

פקפוק וספק בדבר, ומדבריהם ז"ל אלו סיוע ג"כ לסברת המל"מ שאם שלח לקדש לו אשה והשליח קדשה קדושי ספק או קדושין דרבנן דהוי עוות בשליחות משום דלא ניחא ליה בקדושי ספק

ד) ועפ"י דבריהם אלו אמרתי ליישב דברי רש"י בקדושין (נ"ג ב') דבמקדש במעשר שני בשוגג אינה מקודשת לר"י משום אונסא דאורחא עליה רמי' משום שהמעשר אינו שו"פ כאן וכו' הלכך אי הוי ידע מעיקרא דמעשר הוא כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורחא לא הוי מקדש לה ביה וכ' התוס' דמתוך פירושו משמע שלא יחולו הקדושין במזיד עד שיהיו בירושלים והקשו עליו מהא דפריך בבכורות והרי מעשר שהקפידה תורה כסף צורה וקאמר ר' יהודה דבמזיד קדש ומאי פריך הא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהיו בירושלים ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה יעו"ש ולפי האמור י"ל דמש"כ רש"י דמעשר לא הוי שו"פ מחוץ לירושלים וע"כ לא הוי קדושין חוץ לירושלים לכאורה קשה דהא קימ"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי אף ששו"פ במקום אחר ג"כ הוי קדושין כאן וכבר העיר בזה הב"ש סי' ל"א סק"ו אולם באמת י"ל דרש"י ס"ל כדעת הרבה מהראשונים ז"ל דהא דאם שו"פ במדי דהוי קדושין אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין בהקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ אף אם נאמר ושהקדושין יהיו חלין חוץ מירושלים לא יהיו אלא מדרבנן א"כ משוה"ט בשוגג לא קדש כלל כיון דלא ידע שהם מעשר אין חלין כלל משום דלא ניחא בקדושין דרבנן כמש"כ המל"מ ואם הוי ידע שהוא מעשר לא הוי מקדש בהו משא"כ במזיד שידע שהוא מעשר ואעפ"כ מקדש א"כ הן חלין גם כאן מדרבנן וע"כ שפיר פריך בבכורות דבמזיד לר"י קדש גם חוץ לירושלים, ואכ"מ להאריך

ה) וקצת יש ראי' לדבר דבאומרת קדשתני והוא אומר איני יודע ג"כ אינו אסור בקרובותיה מהא דאמר בקדושין שם רב אמר כופין אותו ליתן גט ושמואל אמר מבקשין בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמאי וכו' לא ניחא לה דליתסר בקרובותיה וכו' ואם נאמר באינו יודע אסור בקרובותיה נוקמא דרב מיירי בא"י וע"כ כופין משום דבלא"ה אסור בקרובותיה א"כ כופין על מדת סדום דליתן גט ושמואל דאמר מבקשין היינו משום דס"ל אין כופין על מדת סדום (יעוי' ב"ב קס"ח א') ואם יכופו אותו יהי' גט מעושה שלא כדין ופסול ומדלא משני הכי ש"מ דאפי' באומר א"י ג"כ מותר בקרובותיה וע"כ פריך בפשיטות אמאי כופין וא"כ מכש"כ בעובדא דידן באיסור חדר"ג ודאי דאינו נאסר מספק לישא אשה אחרת באומר איני יודע כיון שאינו אלא מדרבנן: ג א) ועתה נדון בדבר הכתובה שהוחזקה אצלנו והנה אם נדון את הכתובה לעדות ברורה שנתקדשה לו והואיל ויש כאן עד אחד מהחתומים על שטר הכתובה ומקיים כ"י וכמו כן הגדת הע"א שאומר שבפני המקדש אמרה שהוא בעלה ושתק ואם נדון שתיקתו כהודאה א"כ יש כאן שני עדים שנתקדשה היינו עדותו של העד המקיים חתימתו על הכתובה ועדותו של העד המעיד שבפניו שתק כשאמרה שהוא בעלה א"כ שניהם מצטרפין דקמ"ל כר"י בן קרחה דהודאה אחר הלואה מצטרפין הכ"נ עד של הכתובה שמעיד שנתקדשה ועד של ההודאה ואפי' להר"ן שכ' בפ' מי שאחזו שאם ראה אחד שנתיחדה בשחרית ואחד בין הערבים שאין מצטרפין משום דלגבי אישות ששייך בדיני נפשות בבת אחת בעי להו והיינו אפי' אחד אומר שנתיחדה לפני שנים בשחרית ואחד אומר שנתיחדה לפני שנים ערבית שאין מצרפין הגדתם היינו דוקא לשוויה אשת איש ולאסרה לעלמא משום דאישות כד"נ דמיא אבל לענין שיהא הוא בנד"ד נאסר לישא אחרת משום חדר"ג ודאי מצטרפין וכבר כתבתי למעלה דבעד כשר שאפשר שיצטרף שני עמו אין אומרין אין נאמנות לחצאין והכ"נ לענין עדות מיוחדת אף דלא מהני לעשותה א"א מ"מ מהני לאסור אותו בקרובותיה ומכש"כ באיסור חדר"ג

ב) אבל באמת עד של הכתובה שמקיים ח"י לא חשיב עד גמור אף לדעת החולקים על הרמב"ם ז"ל שאף באינו זוכר העדות יוכל לקיים ח"י דהא מ"מ צריך אז שנים שיעידו על ח"י דבאינו זוכר עדותו לכו"ע. על כתב ידו הוא מעיד וא"כ אין כאן עדות שני עדים שיצטרפו שהעד של הכתובה לא חשוב עד גמור

ג) אלא דלכאורה דבאיסור חדר"ג דהוי איסורין וגם עד אחד נאמן א"כ הי' די בעדותו של עד הכתובה המקיים חתימתו שמה שצריך שני עדים לקיים כ"י אינו אלא בממון שצריך שני עדים וע"כ בשצריך לקיים החתימה הר"ז כמו שצריך להעיד על העד אם הוא כשר או פסול שאז צריך שנים להכשירו או לפוסלו וע"כ גם במסופקים על החתימה אם כשרה או מזוייפת הוא צריך שני עדים אבל באיסורין דסגי בע"א א"כ גם אם ע"א מעיד על ח"י העד הר"ז כע"א מעיד על העד המעיד באיסורין שהוא כשר להעיד דלכאורה סגי בהכי דכמו דע"א נאמן על האיסור גופו כך הוא נאמן להכשיר את העד המעיד על האיסור, ואם צודקים אנו בזה א"כ אף לפמש"כ למעלה דבמקום שע"א מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסורין ודבר שבערוה או דבר שבממון שכשם שאינו נאמן על דבר שבממון א"נ על איסורין משום שאין נאמנות לחצאין מ"מ הכא בע"א כשר המקיים ח"י אף שאינו נאמן על הכתובה כדי להוציא ממון משום שאינו אלא ע"א וגם זה אינו אלא חצי עד: משום שצריך שנים להעיד על חתימתו מ"מ לענין איסור שפיר נאמן דבע"א כשר כיון שראוי להצטרף שאם יבא עד אחד ויעיד על חתימת ידו וכן העד השני שחתום על השטר כתובה ויעיד על כ"י שלו או שנים אחרים שיעידו על כ"י יהי' מהני עדות להצטרף כדי להוציא ממון א"כ עדותו של זה לא נתבטלה לגמרי לענין ממון וע"כ מהני עדותו לענין איסור שא"צ רק ע"א וכמו שנתבאר למעלה בדברינו

ד אבל באמת יש לחלק אף שלענין איסור ע"א נאמן אינו אלא להעיד על גוף האיסור אבל להעיד על אחד שהוא נאמן באיסורין צריך שנים כמש"כ הפר"ח ביו"ד סי"ט סקי"ז וכן כתב המח"א פי"ב מה' מעשר הי"ז ולפ"ז גם להעיד על החתימה שהיא אינה מזוייפת צריך שנים אף לענין איסורין שזהו כמו שמעיד על העד שכשר הוא ולא על האיסור גופו, וא"כ עדותו של העד המקיים חתימתו אינה אפי' כעד אחד ואינה מועלת מידי אף לענין איסורין וא"י להצטרף עם העד המעיד ששתק המקדש בשעה שאמרה בפנינו שהוא בעלה ואין כאן שני עדים כלל

אולם בעיקר הדבר שחשש הגר"מ שי' לקדושין אם היתה הכתובה יוצאה מתתת ידה שאף במקומינו שכותבין ואח"כ מקדשין מ"מ אין מוסרין בידה קודם הקדושין והוציא זה מלשון הש"ס הוחזק שטר כתובה בשוק דוקא בשוק שלא יצאה מתחת ידה אבל אם יצאה מתחת ידה אין ספק שנתקדשה כבר

ולדעתי נראה שאין ראי' כלל מזה אחרי שמדברי הרשב"א שהביא מפורש שגם ביוצא מתחת ידה במקום שכותבין ואח"כ מקדשין אין חוששין לקדושין וכן כתב הר"ן והיינו משום דמאי איכפת לן למסור בידה קודם הקדושין דהא לא תוכל לגבות הכתובה כל זמן שלא תביא עדים שנתקדשה או שנשאת לו אחרי שהמנהג שכותבין ואח"כ מקדשין, ומה שאמרו בש"ס הוחזק שטר כתובה בשוק היינו משום דשם מיבעי' לן אם כתיבת הכתובה ראי' שנתקדשה קודם א"כ להאי צד שרצה לומר שלעולם אין כותבין קודם הקדושין