מרחשת חלק ב רנב

ששתיקה כהודאה אבל באומר א"י אינו נאמן במקום שיש חזקת היתר, וא"כ בנד"ד שהוא אומר שאינו יודע אם קדשה ואינו שותק אינה נאמנת לאסור עליו אשה אחרת, אבל הרבה מהראשונים הראב"ד הרמב"ן והרשב"א והריטב"א הביאם הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סקט"ז ס"ל דע"א נאמן גם במקום שאומר הלה שאינו יודע א"כ גם בנד"ד הר"ז נאמנת לאסור עליו אף אם אינו שותק אלא שאומר א"י ואינו מכתישה בודאי

ה) מיהו אעפ"כ בנד"ד יש להקל כיון שאיסור תדר"ג אינו אלא מדרבנן כמו שכ' הנוב"י ושאר מרבותינו האחרונים ז"ל ובפרט לאתר אלף החמישי א"כ כיון דהוי פלוגתא דרבוותא אם ע"א נאמן כה"ג הוי ספיקא דרבנן ולקולא ורשאי לישא אחרת לכאורה

אולם שבתי וראיתי דבנד"ד יש להחמיר מצד אתר ע"פ מה שהקשה הט"ז ביו"ד שם סק"ד על הא דהאומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך שאין קרובותיה אסורות בו ואמאי לא אמרינן מתוך שאוסרת נפשה נאמנת לאסור גם על אחרים גם קרובותיה כמו דאמרינן בס"ת שמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ויעו"ש מה שתי', אבל באמת לק"מ שסברת מתוך אינה מועלת אלא באיסורין שא"צ בהן עדים אלא נאמנות וע"כ אף במקום שע"א אינו נאמן באיסורין כגון שאיתחזק איסורא או היתרא מועלת סברת מתוך לתת לו נאמנות אבל בדבר שבערוה שצריך שני עדים כשרים כמו בממון לא מהני סברת מתוך להאמינה שאין זה אלא בגדר נאמנות אבל לא עדות שצריך בדבר שבערוה ואיסור קרובותיה דהוי דשב"ע לא מהני בזה להאמין גם מכח מתוך, וכמו שבממון לא מהני עדותו להפסיד לחבירו אף אם מעיד חובה גם לעצמו וכן הוא מפורש בתי' הר"ן לגיטין (נ"ד ב') וז"ל ודאמרינן דמשום מתוך מהימן דוקא במילתא דאיסורא לפי שהדבר חוזר דע"א נאמן באיסורין אבל בממונא ודאי לא מהימן משום מתוך שהאומר לחבירו אני ואתה חייבין לפלוני מנה אע"פ שנאמן על עצמו א"נ על חבירו עכ"ל, הרי מפורש כמש"כ וא"כ לק"מ קושית הטו"ז

ו) מעתה בעובדא דידן דבאיסור חדר"ג קיימינן שאין זה אלא איסורין ולא דשב"ע שוב צריך לומר מתוך שנאמנת במה שאומרת שקדשה לאסור עצמה לעלמא נאמנת ג"כ לאסור גם אותו לעלמא מלישא אשה אחרת אף לדעת הפוסקים שאין ע"א נאמן לאסור באיתחזק היתרא מ"מ משום סברת מתוך נאמן כמו בס"ת

ז) אעפ"כ אני אומר שיש לפתות בהצלה פורתא להתיר את האיש הנ"ל לישא אשה אחרת עפ"י טעם ויסוד אתר והוא, דבנדרים פ"ב אמרינן האומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אמרו תביא ראי' לדבריה והר"ן שם הביא בשם אחרים לתרץ קושית הרבוותא ז"ל אמאי אינה נאמנת ואיסור שבה להיכן הלך הא שוויא אנפשה חתיכא דאיסורא הוא משום דמן הדין אינה נאמנת גם למשנה ראשונה לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא וכו' אבל מכי חזרו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא עי"ש, והסברת דברים אלו הוא משום דלא שייך לאסרה משום שוי' אנפשה חד"א משום שאין זה אוסרת על עצמה אלא אוסרת על אחרים על הבעל המשועבדת לו וע"כ אינה נאמנת מדינא, ולכאורה אכתי קשה נהי שאינה נאמנת משום שווי' אנפשה חד"א משום דהוי' כמעידה על אחרים מ"מ תהא נאמנת מצד עדות דהא לא גרע עדותה מעדות עד אתר שמעיד שזינתה אשתו אלא שהדבר פשוט שע"א באמת ג"כ אינו נאמן בזה לאסור עליו משום שא"ד שבערוה פחות משנים וע"כ גם היא א"נ מצד עדות כלל

אבל עדיין קשה התינח דאשת ישראל האומרת טמאה א"ל שאיסור סוטה הוי דשב"ע אבל משנתינו דנדרים הא מיירי דאשת כהן שאומרת שנאנסה כדמוקי לה בגמ' שם ובאשת כהן שנאנסה איכא ג"כ איסור זונה כמבואר ביבמות (נ"ו ב') והא איסור זונה לא הוי דשב"ע כלל כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ז מה' סנהדרין שע"א נאמן לומר גרושה או זונה היא אשה זו. ויעוי' ש"ש ש"ו פי"ב מה שהאריך בזה, א"כ אמאי אינה נאמנת לומר טא"ל כמו ע"א דעלמא לאסרה על בעלה כהן משום זונה ואפילו למ"ד ביבמות שם דכל באונס לא מיקרי זונה וא"כ לא נאסרה על בעלה כהן רק משום טומאה וטומאה הוי דשב"ע כמו באשת ישראל מ"מ הא כבר כתבו רבותינו הראשונים ז"ל דגם מלבד זה יש בה איסור לכהן משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וא"כ איסור זה להיכן הלך ע"י עדותה של זו, והיא הערה עצומה

ח) וע"כ אני אומר משום דע"א אינו נאמן באיסורין אלא היכא שהוא מעיד על איסור גרידא אבל במקום שהוא מעיד על דבר אחד שהוא שנים היינו איסורא ודבר שבערוה ג"כ, כשם שאינו נאמן על איסור ערוה איננו נאמן ג"כ על איסורין וע"כ א"ש מה שא"נ אשת כהן האומרת טמאה אני לך משום דמלבד איסור זונה ומשום בת כהן כי תהי' יש בה איסור טומאה כמבואר ביבמות שם ואיסור טומאה הוי דשב"ע וע"כ כיון שאינה נאמנת על איסור טומאה א"נ ג"כ על איסור זונה אף דהוי גדר איסורין משום שאין נאמנות לחצאין, ולא משום דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמ"ש הראב"ד בפלוני רבע שורי אדם קרוב אצל ממונו ל"א ואף האדם פטור משום עדות שב"מ בטלה כולה דכאן לא שייך דבאיסור זונה דהוי איסורין גם קו"פ נאמן אלא משום שאין נאמנות לחצאין ואי אפשר לומר כאן פלגינן דבורא משום שהדבור לא ניתן להתתלק כאן כמו בפלוני רבעני לרצוני דמענ"פ אם זינתה הרי יש כאן איסור טומאה אפילו באונס והכל ערוה וכיון שא"נ על איסור טומאה אינה נאמנת ג"כ על איסור זונה, ויש לי בזה עוד דברים ארוכים ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' א"ב הכ"ב וכתבתי בזה במק"א ואכ"מ

ט) וסברא זו דאין נאמנות לחצאין מצינו מפורשת בגמ' ותוס' יבמות (מ"ז א') נאמן הוא לפסול בנו קטן ואינו נאמן לפסול בנו גדול שיש לו בנים ופי' התוס' שם דכיון שיש לו בנים אינו נאמן אף על בנו הרי שהאמינה. תורה את האב לפסול את בנו מ"מ כיון שאינו נאמן לפסול בני בניו א"נ אף על בנו והיינו משום שאין נאמנות לחצאין:

*) והא דאמר אביי בקדושין אשתך זינתה בע"א והוא שותק דנאמן אף שא"נ להפסיד כתובתה שאין ע"א *) אף דבכה"ת בני בנים הר''ה כבנים וא"כ יהי' נאמן לפסול אף את בן בנו כדרך שהוא נאמן לפסול בנו, בפשוטו י''ל דהא דבני בנים הר"ה כבנים אינו אלא שבן הבן עומד במקום הבן והיינו לענין פרי' ורבי' ירושה ולפסול בת כהן בתרומה (קדושין ד' א') אבל לענין שיהיו המצוות והחובות והדינים שישנם ביחס האב להבן כמו חיוב מילה ופדיון הבן וכדומה ל"א בני בהם הר"ה כבנים וע"כ משום זה א"נ לפסול את בן בנו, ועוד נראה לי הטעם שאינו נאמן לפסול את ב"ב משום דהא דנאמן לר"י לפסול את בנו כתבו התוס' בקדושין (ע"ב א') בשם הירושלמי דנפקא לן משום דכתיב את הבכור בן השנואה יכיר ואמרינן לעיל שנואה בנשואיה שהיא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה, והנה הרמב"ן בפי' על התורה על הכ' לא יוכל לבכר וכו' על פני בן השנואה הבכור משום שכתיב שעל פני' למד מזה שאיסור העברת בכורה מבן הבכור אינו אלא בחיי הבכור אבל אם מת והשאיר אחריו בנים אף שהם יורשים חלק בכורתו מ"מ יוכל להעביר את הבכורה לבן אתר יעו"ש, א"כ קרא דכ' אם את הבכור בן השנואה יכיר מיירי דוקא בבכור עצמו