מרחשת חלק ב רנא

סימן א א ע"ד האיש ירחמיאל. אשר האשה ריזל.. טוענת עליו שקידש אותה והוא אומר שאינו זוכר אם מסר לידה כסף קדושין כמבואר בהגב"ע, הנה לכאורה היא נאמנת כמו שאמר בקדושין (ס"ג ב') האב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ואמר רב אסי התם שנאמן אף לכנוס ופרש"י הטעם משום דלא חציף לומר לפני האב שקיבל הקדושין אני הוא הך דמירתת דילמא מכחיש ליה, וא"כ גם באשה זו לא חציפא לומר קדשתני פן יכחישנה, ואף לרב דאמר התם שאינו נאמן לכנוס אימא יצרו תקפו והכ"נ באשה זו. מ"מ י"ל שאשה אינה חציפא כ"כ כמו שאמרו מה"ט האשה שאמרה גרשתני נאמנת משום שאינה מעיזה פניה אף שיש לומר עיניה נתנה באחר ויצרה תקפה משום שאינה מעיזה פניה כ"כ והכ"נ אינה מעיזה פניה לומר קדשתני אי לאו דקושטא קאמרה, ועכ"פ לר"א דקימ"ל כוותיה שנאמן אף לכנוס מה"ט הכ"נ אשה זו נאמנת כל זמן שאינו מכחיש אותה ואומר שא"י, כן הי' נראה לכאורה

ב' אולם יש לחלק שהרי זה שנאמן לר"א לכנוס ולרב ליתן גט אף שאין דשב"ע פחות משנים כתב הר"ן שם משום דכיון שנתקדשה ודאי ואין הספק אלא למי נתקדשה נאמן לברר שהוא המקדש שאינו מוציאה מחזקתה כלל *) אבל אם הספק אם נתקדשה כלל אז ע"א לא מהימן כלל, וגדולה מזו כתב התויו"ט שם (בפ"ג מ"ט) שאף באב שאמר אחת מבנותי קדשתי וא"י מי מבנותי ובא המקדש ואמר שזו היא שקדש אינו נאמן ולא דמי לקדשתי וא"י למי שנאמן דהתם חזקתה מקודשת ואינו מוציאה מחזקתה אבל באחת מבנותי דילמא לא זו היא שקדש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה ואדשב"מ פחות משנים והיינו משום דכל אחת יש לה חזקת פנוי' אף שכולן אסורות מספק א"נ להוציאה מספק, ויעוי' בתוס' רע"א שם דבהכי מתורצת הסתירה בדברי הר"ן כאן ממש"כ בגיטין שאין הקרובות נאמנות לומר שלא קדשן משום דהוי דבשב"ע, ויעוי' שו"ת בית הלוי חלק שני סי' פ"ו ותשו' ע"א סי' פ"ו שכתבו כן ולא ראו שקדמם התויו"ט והגרע"א כאן, וא"כ מכש"כ שזה שאומרת עליו שקדשה ואוסרת עליו לישא אשה אחרת ואוסרת קרובותיה עליו הו"ל דשב"ע שאינה נאמנת שהוא בחזקת פנוי ולאו כל כמינה לאסור אותו בזה

ג' אולם יש לדון בזה שאסור לישא אשה אחרת מטעם אחר שהרי איסור חדר"ג אינו כלל דשב"ע והוא רק איסור בעלמא כשאר איסורין שבתורה כמו נדרים והקדשות וכדומה וכיון שהיא טוענת שקדשה ומעידה שאסור לישא אחרת א"כ הר"ז כמו עד אחד אומר נתנסך יינך או נטמאת והוא שותק כדאיתא בקדושין (ס"ה ב') והכ"נ כיון שאינו יודע ואינו מכחיש אותה הרי זו נאמנת כמו בשאר איסורין שבתורה ואף שנוגעת בדבר שמה שאומרת שקדשה הוא כדי שישאנה מ"מ הא באיסורין גם נוגע כשר להעיד שכל מקום שהאמינה תורה ע"א גם קרוב ופסול נאמן וכמו כן נוגע שהרי דין זה שע"א נאמן באיסורין ילפינן מקרא דוספרה לה לעצמה כמוש"כ התוס' ביבמות וגיטין ואין לך נוגעת גדולה מזו שמעידה כן להיות מותרת לבעלה ואעפ"כ האמינה תורה וא"כ גם בע"א לאסור במקום שהאמינה תורה נאמן אף נוגע בדבר

אמנם אם נדון בזה מצד ע"א נאמן באיסורין באנו בזה לידי מחלוקת ישנה בהא דנטמאו טהרותיך דלדעת ר"ת ר"י ור"ן בקדושין שם הוא דוקא בשותק משום ששתיקה *) ובקדושין (נ' א') מייתי דדברים שבלב אינם דברים מהא דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוי' וכו' הרי היא מקודשת משום שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דדברים שבלב אינם דברים, ולכאורה אף אם נאמר שדברים שבלב הוויין דברים מ"מ היא מקודשת משום שאינו נאמן לומר כסבור הייתי כדי לבטל הקדושין דהוי דשב"ע וצריך שני עדים, (מיהו מהא דמייתי התם מהא דבכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת א"ש משום דמשמע שאינה מקודשת והיא מותרת להנשא לאחר ואם נאמר שדברים שבלב הוי דברים אף שאינה נאמנת לאסור אותו בקרובותיה מ"מ אמאי אינה מקודשת הא שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא ואמאי אינה מקודשת כלל א"ו דדברים שבלב אי"ד, ויעוי' באב"מ סי' כ"ז סק"י שהקשה אף אם דברים שבלב דברים מ"מ אינה מקודשת מאחר שהעדים אינם יודעים והוי קדושין בלא עדים, ולדעתי נראה לתרץ ע"פ מה שהקשה הר"ן בכתובות פ' המדיר אם יכולה למחול בתנאי שאינו של ממון א"כ אמאי א"מ הא יכולה למחול ותי' דאה"נ שאם אח"כ אמרה רואה אני אותו כאלו הוא עשיר וכו' הכ"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודתה שבשעת התנאי בלבה הי' להתקדש לו אע"פ שאינו עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים, והשתא לק"מ קושית האב"מ כיון שבאמת יכולה למחול והיתה מקודשת וא"כ אי לאו דדשב"ל אינם דברים הרי היא נאמנת לומר שהי' בלבה להתקדש לו במיגו שיכולה למחול והיתה מקודשת א"כ הרי המיגו הזה כשני עדי קדושין דהא עיקר מה שצריך עדים הוא משום דמחייבה לאחריני וא"נ אבל כאן שהיא נאמנת מכח מיגו א"כ הר"ז כמו עדים, ויעוי' בטור חו"מ סי' שצ"ט שאם תפס בלא עדים שנאמן מכח מיגו הוי המיגו הזה כמו עדים ואם הודה המזיק אחר התפיסה לא הוי כמודה בקנס משום שהוא כמו באו עדים ואח"כ הודה יעו"ש). ומזה יהי' ראי' דבמקום שלא איתחזק איסורא דא"א גם ע"א נאמן וכדעת מוהר"ם ב"ב בתשו' מיימונית שהביאו שאם השליח אומר טעיתי ולא קדשתי אותה לי נאמן כיון דלפי דבריו לא איתחזק איסורא דא"א כלל ודוחק לומר שזה באמת מה שדחה אביי דילמא התם לחומרא היינו שאינו נאמן משום דמשמע מה שאמר התם לחומרא היינו משום דלחומרא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים ולא משום נאמנות וכן הבין המוהרש"א כאן ברש"י ד"ה נכסי, ולומר דמשום הכי נאמן משום דבידו לגרשה כמוש"כ המוהר"ם שם דמה"ט נאמן השליח קשה קצת כאן דלפ"מ דס''ל לאביי בב"מ (י"ז ב') דארוסה אית לה כתובה א"כ, אין זה מיגו שאם יגרשה יתחייב בכתובתה ומוהר"ם לא כ"כ אלא לדידן דארוסה לית לה כתובה א"כ הוי מיגו טוב, ובלא"ה כבר מילתי אמורה במקרא דלדעת רשב"מ בב"ב (קל"ה ב') הא דיש לו בנים נאמן משום דבידו לגרשה אינו אלא במקום יבם לפטרה מחליצה משום דאיסור יבמה לשוק הוא איסורין ולא דשב"ע וע"כ הוי הא שבידה לגרשה נאמנות אף שאין זה מיגו משום דהוי לח"ט שפוסלה לכהונה כקושית התוס' שם מ"מ נאמן כמו בידו לפדותו אף שאין זה מיגו כמש"כ הרא"ש בגיטין פ' הנזקין אבל באיסור א''א שצריך מיגו טוב כמו בממון דהוי דשב"ע בידו לגרשה אין זה מיגו משום דהוי לח"ט שאם יגרשה יפסלה מן הכהונה ואכ"מ, וע"כ משום שהוא נאמן משום דלא איתחזק איסורא דא"א שוב מצאתי במרדכי קדושין ר"פ האומר שהעיר קצת בדברינו אלה: