מרחשת חלק א צט

שלמלחמת חובה הכל יוצאין הוא משום מצות מלחמה ולא מטעם כבוש א"י, ולדידיה גם הנשים נצטוו במלחמת חובה וגם מלחמת עמלק בכלל, וכיון שס"ל שהנשים נצטוו במחיית עמלק נצטוו ג"כ בזכירה של מח"ע, וע"כ ס"ל שנשים מוציאות אנשים במקרא מגילה משום שחיוב הנשים והאנשים שוה בזה, היוצא מדברינו שמה שנסתפקו האחרונים אם נשים חייבות בקריאת פ' זכור תלוי במחלוקת הרמב"ם והבה"ג וכמו שנת': ט) עוד אפשר לי לומר בטעם הבה"ג שאין נשים מוציאות אנשים לפ"מ דאיתא בגמ' (ד' י"ד) דעת רנב"י דמשו"ה אין אומרין הלל בפורים משום שקרייתה היינו הלילא, הרי שבמצות קריאת המגילה נכללת ג"כ מצות קריאת ההלל, ובהלל נשים פטורות, וע"כ אין נשים מוציאות אנשים המחויבין בקריאת הלל שיוצאין ע"י קריאת המגילה, ולפ"ז אפי' לדעת הבה"ג אין זה אלא בקריאת היום, אבל בקריאת המגילה בלילה שאז אין חיוב קריאת הלל שחיוב הלל אינו אלא ביום כדילפינן במגילה שם וקריאת המגילה בלילה אינה אלא משום פרסומא ניסא, בזה נשים מוציאות אנשים שחיובן אז שוה: סימן כג. א. א) הפמ"ג בפתיחה להל' שחיטה הקשה לר"מ דס"ל דאבמה"ח אינו נוהג בחי' ועוף וא"כ יהי' מותר לר"מ לתלוש בשר מחיים ולאכול לדעת ריצב"א דליכא עשה שא"ז, ובאמת הקושיא היא לכו"ע כיון דר"מ יליף לה מהא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך א"כ מוכח דלדידי' גם עשה שא"ז ליתא בחי' ובעוף, ומה שרצה חכם אחד לומר כיון דר"מ ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ע"כ דנפיק ליה מהיקישא דזאת תורת הבהמה והעוף או מקרא דכאשר צויתיך, א"כ לענין זה נמי ילמוד דמה בהמה איכא עשה שא"ז הנ"מ בחי' ובעוף, אין זה כלום, דא"כ ילמוד נמי מכח היקש זה דאיכא גם לאו דאבמה"ח ומ"ש דווקא עשה שא"ז לבד והא אין היקש למחצה וכמ"ש התוס' בזבחים (ס"ט ב') ד"ה וכי יעו"ש, אלא ע"כ אף דהוקש עוף לבהמה היינו דמה דלא נכתב בקרא להדיא להיפך, והיינו דיני שחיטה שהם הלמ"מ או לענין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה דיליף ר"מ שם בזבחים מכח היקש זה, אבל דבר שנאמר בהאי קרא גופא ופרט דווקא בקר וצאן למעט חי' ועוף איך נלמוד ממנו גם לענין עוף, ואם אבמה"ח שנאמר סתמא ואעפ"כ מדסמכה תורה לקרא דוזבחת אמרינן דווקא בקר וצאן, א"כ ק"ו האי קרא דוזבחת גופיה ודאי לא נאמר לענין חי' ועוף, וקושית הפרמ"ג במקומה עומדת ושאלתו עצומה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש והוא, דמצינו בחולין (קכ"ח ב') דילפינן דאבר מן החי מטמא מקרא דוכי ימות מן הבהמה, הרי דגם אבר הנתלש מן החי ג"כ חשוב מת דהאי אבר מת הוא ואין לו עוד חיות, אלא דשם אמרינן עוד דבשר הפורש מאמה"ח אינו מטמא משום דבעינן דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין, והיינו משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה דבעינן שמקצת בהמה תמות וכל שעושה חליפין לא מתה אף מקצתה דהא ישוב בשרה עליה ועושה חליפין, אולם כ"ז לגבי טומאת נבלות דכתיב וכי ימות מן הבהמה דתלי טומאת נבלות במיתת הבהמה וכל שעושה חליפין אין זה מיתת בהמה אף במקצת דצורת הבהמה לא חסרה כלום וקרא דווקא בבהמה תלי ולפ"ז נחזי אנן לענין איסור אכילת נבלה דקרא סתמא כתוב לא תאכלו כל נבלה ולא תלי כלל איסור נבלה במיתת בהמה דווקא, א"כ בבשר הפורש מן החי כיון דאין לו עוד חיות וכנבלה דמיא מנלן דלית עלה דין נבלה ולא יהי' אסור מטעם אכילת נבלה, ואמאי לא נאמר דמה דאמר קרא לא תאכלו כל נבלה הוא לאו דווקא במיתת כל הבהמה דגם במיתת מקצתה נבלה מיקרי והרי לגבי טומאה אי לאו קרא דוכי ימות וכו' הי' גם בשר הפורש מן החי מטמא משום נבלה אף דכתיב והנוגע בנבלתה, הרי דגם בשר הפורש מן החי ג"כ הי' קרוי נבלה, (ויעוי' חולין ל"ז א' לענין מסוכנת וא"ע לכאן) א"כ לענין אכילה דנאמר סתמא יג נאמר דגם מקצתה מתה קרויה נבלה, דמה לי קטלה כולה או קטלה פלגא, ויעוי' רמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"י שכתב ג"כ כה"ג דהא דילפינן בשר מן החי מקרא דבשר בשדה טרפה דמה לי נטרפה מקצתה או נטרפה כולה יעו"ש, וא"כ אף אנן נאמר לענין נבלה כן, ואמאי לא הוי בשר הפורש מן החי נבלה: ב) ולזה נראה דהטעם הוא כיון דבקרא דלא תאכלו כל נבלה כתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי הרי דגלתה תורה מה היא נבלה מה שהיא ראוי' לגר, שצריך שנבלותה תהי' גורמת לה שתהי מותרת לגר ובלא"ה אינה נקראת נבלה, וכמו דאמרינן בעלמא לענין איכות האכילה דמה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבלה לענין סרוחה, דזה ילפינן מקרא ד''ואכלה" דלא הוי אכילה אלא א"כ ראוי לגר, והכ"נ לענין עצם דין נבלה ודאי ילפינן מפשטות הקרא דלגר אשר בשעריך דאינה נבלה רק אם היא מותרת לגר וזה ברור, מעתה כיון שאבר ובשר מן החי אסורים לב"נ, כמו שמוכח בסו"פ העור והרוטב דגם בשר מה"ח אסור לב"נ וכמו"ש הרמב"ם בהל' מלכים, א"כ כיון שאין בשר הפורש מה"ח ראוי לגר ע"כ אין בזה משום איסור נבלה, דנבלה אינה אלא מה שראוי' לגר: ובזה מכוונים היטב הכתובים דבנבלה כתב לגר אשר בשעריך תתננה, ובקרא דבשר בשדה טרפה כתב לכלב תשליכון אותו, והיינו משום דנבלה אינה אלא מה שראוי' לגר אבל קרא דבשר בשדה מיירי גם בבשר מה"ח כדדריש רי"ו בפגה"נ (ק"ב ב'), שזה אסור גם לבן נח וע"כ כתב רק ההיתר דלכלבים תשליכון אותו: ג) מעתה נראה לי להיפך דאם היינו יכולים למצוא בשר הפורש מן החי שב"נ לא הי' מצווה על זה אז באמת גם בבשר הפורש מן החי יש דין נבלה: והנה בחולין (ק"ב א') מייתי ברייתא אבמה"ח ב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד, איכא דאמרי טהורה ור"מ וא"ד טהורין ורבנן עכ"ל הגמ', ואומר אני דהני תרי לישני אינן חלוקין במשמעות הברייתא לבד אי כר"מ או כרבנן, אבל לדעתי הם חלוקין בעיקר הדבר אם גם לר"מ גם ב"נ אינו מצווה אלא על בהמה טהורה בלבד, ומ"ד טהורין וכרבנן ס"ל דלר"מ באמת גם ב"נ אינו מצווה אלא ע בהמה טהורה בלבד, ואי אפשר לאוקמי ברייתא זו רק כרבנן, וטעמא דמילתא דלרבנן ב"נ מצווה על הטמאים כטהורין אף דישראל אינו מצווה רק על הטהורין ולר"מ אין הבדל בין ב"נ לישראל הוא, משום דלרבנן עיקר הטעם דישראל אינן מצווין על הטמאין הוא משום דכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו, וע"כ בב"נ דבשר טמאין מותר שפיר מצווה על איבריו, וכ"ז לרבנן, אבל לר"מ דלא דריש זה כלל דהא ס"ל דאף חי' ועוף דאינן מצווין על בשרם מ"מ אינן מצווין על איברם ולא תלי זב"ז כלל, א"כ מנ"ל להחמיר דב"נ יהי' מצווה גם על חי' ועוף דמ"ש