מרחשת חלק א ק

מישראל, דכיון דמצינן דאין ישראל מצווה אאבמה"ח אצל חי' ועוף הכ"נ בב"נ דמ"ש, וע"כ ס"ל באמת דלר"מ גם ב"נ אינו מצווה על אבמה"ח דחיוע"ו, ומ"ד טהורה וכר"מ ס"ל כיון דאצל ב"נ סתמא כתיב לא תאכל אין נפק"מ בין חי' ועוף לבהמה טהורה, ודווקא בישראל גלתה תורה וזבחת מבקרך ומצאנך אבל לא אצל ב"נ: מעתה מאחר שמצאנו מי שס"ל דב"נ אינו מצווה אלא על בהמה טהורה בלבד, נחה שקטה קושית הפרמ"ג לר"מ מניין לנו איסור אכילת בשר מחיים בחי' ועוף, דלפי האמור י"ל כיון דעיקר הקושיא היא לר"ל דס"ל בחולין שם דאזהרת בשר מן החי הוא ג"כ מקרא דלא תאכל הנפש וע"כ לר"מ גם בשר מן החי ליתא בחי' ועוף כיון דמחד קרא נפקא ולר"מ אינו אלא בבקר וצאן, אבל י"ל דר"ל ס"ל כא"ד דלר"מ גם ב"נ אינו מצווה על אבמה"ח של חי' ועוף, ולפ"ז לדידיה בשר חי' ועוף הנתלש יש עליה משום איסור נבלה, דמה לי נתנבלה כולה או נתנבלה מקנתה וגם ראוי' לגר כיון שאין ב"נ מצווה על בשמה"ח של חי' ועוף, וכאמור: ב. א) והנה במעילה (ט"ז א') במחלוקת רב ולוי אם נבלת טמאה וטהורה מצטרפת ומקשה התם מברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין הא מיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב אסי ומשני אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני ר' יהודה היא דאמר אבמה"ח נוהג בטמאה, יעו"ש היטב ובתוס', ויש לדקדק הלא ר' אלעזר ג"כ ס"ל בחולין שם דאבמה"ח נוהג בטמאין ואמאי תפס דווקא ר"י ולא אמר ג"כ ר"א היא: ונראה ליישב זה, ומתוך דברינו נבא ליישב פסק הרמב"ם התמוה מאד בענין זה עפ"י יסוד דברינו דלמעלה, והוא דטעמו של ר"א דס"ל דאבמה"ח נוהג בטמאין מפרש הש"ס התם הוא משום דכתיב רק חזק לבלתי אכל את הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו והני טמאין הואיל ואתה מצווה על דמם אתה מצווה על איבריו יעו"ש, לפ"ז לרי"ו דס"ל התם דאיסור בשר מה"ח נפקא לן מקרא דבשר בשדה וכו' ולא מקרא דולא תאכל הנפש וכו' לדידיה ליכא למילף דאיסור בשר מה"ח חל גם בטמאה דשם לא כתיב דם דנקיש לו דכל שאתה מצווה על דמו וכו' וכיון שאין איסור חע"א אין בשר מה"ח נוהג בטמאה כיון דליכא קרא לרבויי, ודווקא אבמה"ח נוהג מהיקשו לדם אבל לא במה"ח, וזה פשוט לכאורה. והנה במעילה שם בתוס' ד"ה מיתיבי וד"ה ור"י כתבו דהאי אבמה"ח דנקט שם היינו בשר מה"ח משום דאבר ליכא לאיצטרופי משום דחלקו פטור יעו"ש, ולפ"ז לא מצי לאוקמי כר"א דלר"א אין במה"ח נוהג בטמאין כמו"ש, וכ"ז לר"א, אבל כר"י שפיר מוקי לה משום דבחולין שם מבואר דהלימוד דאבמה"ח נוהג בטמאין מהיקישא לדם אינו צריך רק לר"א, אבל לר"י דס"ל דמה שנוהג בב"נ חשוב איסור מוסיף שפיר חייל בלאו קרא דכיון דאבמה"ח אסור גם לב"נ חל אטמאין משום איסור מוסיף, מעתה לר"י גם בשר מן החי נוהג בטמאין משום דאסור גם לב"נ כמ"ש הרמב"ם וכדמוכח בסו"פ העוה"ר דגם לרי"ו דנפקא ליה איסור בשר מה"ח בישראל מקרא דבשר בשדה טרפה, מ"מ בב"נ מודה דאסור מקרא דבשר בנפשו שנאמר בב"נ כמ"ש הכ"מ שם והרשב"א בתי' שם, ולפ"ז דווקא נקט במעילה שם לר"י ולא ר"א משום דשם בבשר מה"ח קאי שאינו נוהג בטמאין רק לר"י ולא לר"א וכמו שנתבאר: ב) אמנם לכאורה קשה עדיין לפ"מ שכתבו התוס' חולין שם ד"ה כי שהקשו אי קסבר בהמה בחייה לאיברים עומדת לא צריך קרא דאיסור בב"א היא ואפי' למאן דלית ליה בקל על חמור מודה, ותי' משום דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו איברים בגידין יעו"ש, מעתה בבשר מן החי שא"צ גידים דעל הבשר לחודיה חייב וא"כ איסור טומאה ואיסור במה"ח שפיר חיילי בב"א וא"כ אין צריך קרא גם לר"א, ועוד יותר קשה אמאי צריך לומר כר"י כיון דבבשר מן החי קיימינן בזה דאיסור בת אחת היא הכל מודים דאיתא גם בטמאין: ולכאורה הי' נראה מזה ראי' למש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה שאין דכו"ע ס"ל דבהמה בחייה לאו לחתיכת בשר עומדת יעו"ש, וע"כ לעולם איסור טומאה קדים לאיסור בשר מה"ח ואין איסור במה"ח חל על איסור טומאה, וע"כ דווקא לר"י קאמר ולא לכו"ע, וקשה יהי' מזה לשיטת רש"י ז"ל דכו"ע מודו דבהמה בחייה לחתיכת בשר עומדת, דא"כ אתי ככו"ע כיון דבבשר קיימינן: ונראה דרש"י ז''ל לשיטתיה דס"ל בחולין (ק"ג ב') דהא דחלקו מבחוץ פטור היינו היכא שלא הניחם בב"א בתוך פיו אלא בלעם זה אחר זה אבל בהניחם בב"א בתוך פיו אם חלקן מבחוץ לכו"ע חייב כמבואר שם ובתוס' ד"ה חלקו יעוש"ה, לפ"ז רש"י ז"ל מפרש במעילה שם משום אבר מן החי כפשטות הלשון ולא משום בשר מה"ח, דמה שדחקם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל לפרש בבשר מן החי הוא משום דאבמה"ח חלקו מבחוץ פטור וא"כ מכש"כ בכזית משני איברים, ואין זה אלא לפי שיטתם דחלקו מבחוץ פטור אף אם חזר ובלען בפיו בב"א, אבל לשיטת רש"י ז"ל דבבלען בב"א חייב אף בחלקו מבחוץ א"כ גם בכזית משני אברים ג"כ חייב באכלן בב"א, ואין צורך לדחוק ולפרש הא דמעילה אבמה"ח הכוונה בשר מן החי אלא מפרש כפשטיה, ושפיר נקט דווקא לר"י ולא לכו"ע, ומאי דנקט ר"י צ"ל דחדא מנייהו נקט ובאמת מצי לאוקמי גם כר"א: אמנם עדיין אין זה מספיק דאכתי אמאי צריך להעמיד באבמה"ח ודווקא כר"י לוקמא בבשר מה"ח ואתו ככו"ע כיון דהכל מודים דבבשר מן החי עומדת בחייה לחתיכת בשר ואתי איסור טומאה ובשר בב"א ולכו"ע חייב, משום זה נראה דרש"י ז"ל ס"ל להיפך דמשום הכי נקט דווקא לר"י ולא לכו"ע משום דבעי לאוקמי גם אליבא דר"ל דס"ל דאיסור במה"ח נפקא לן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, ולדידיה גם בשר מה"ח אינו נוהג בטמאין למ"ד דאבר מה"ח אינו נוהג בטמאין כיון דמחד קרא נפקא מכיון דאתה מצווה על בשרו אין אתה מצווה על איבריו, כדנפקא להו לרבנן מזה דאין אבר מה"ח נוהג בטמאין והו"ה בשר מן החי לר"ל, וע"כ מוקי דווקא כר"י, אבל באמת לרי"ו הוי מצי אתי אליבא דכו"ע: ג) ויותר נראה ליישב לשיטת רש"י, דאדרבה דסוגיית הגמ' קאי דווקא אליבא דריו"ח דס"ל דבשר מה"ח נפקא לן מקרא דבשר בשדה, והא דלא מוקי ליה בבשר מה"ח ואליבא דכו"ע נראה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהמ"א הי"ג דבשר מן הנבלה ובשר מן החי מצטרפין זה עם זה משום דאיסורו משום טריפה והטריפה מצטרפת לנבלה משום דתחלת נבלה היא יעו"ש ובלח"מ, לפ"ז אי אפשר כלל להעמיד הברייתא בבשר מה"ח דא"כ אמאי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כיון דחיי גמל הוא בשר מן החי והא בשר מן החי ונבלה מצטרפין זע"ז, ואע"ג דקיימינן השתא לרב ולר"א דס"ל דנבלות טהורין וטמאין א"מ זע"ז היינו בנבלה דאין נבלה חלה על איסור טמאה, אבל בבשר מה"ח דחל משום דאתי בב"א א"כ ממילא מצטרף עם הנבלה א"כ גם חיי גמל הי' מצטרף עם מיתת פרה וע"כ מוקי לה דווקא באבר מה"ח וזה דווקא לר"י ולא אליבא דכו"ע: ונראה