מרחשת חלק א צו

אולם הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' תו"מ ה"ז פירש היינו ערב את המים לתוך היין וכן להיפך שערב את היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד, וזה פלא מדוע נטה מפירש"י ז"ל שלכאורה פשטות לשון המשנה מורה כן: ונראה שהרמב"ם ז"ל יצא לו לפרש כן מכח דיוק וסדור לשון המשנה שסמך דברי ר"י בלוג הי' מנסך אל זה של עירה וכו', והוא דברי ר"י שבלוג הי' מנסך וכו' אין מקומם כאן אלא למעלה בריש המשנה שאמרה ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין וכו', וע"ז הי"ל להביא שר"י פליג על זה ואומר שבלוג הי' מנסך ולמה נטר עד כה? ודיוק זה הכריחו לרבנו הרמב"ם ז"ל לפרש עירה וכו' הוא תערובות של מים ביין וכו' ואז א"ש סמיכות דברי ר"י לכאן: ואפרש שיחתי, דהנה לפי פירושו הא שאין היין והמים מבטלין זא"ז הוא מכח שני טעמים, חדא מפני ששעוריהם שוין שניסוך היין וניסוך המים שניהם היו של שלשת שלשת לוגין, ואין האחד מרובה על חבירו, ועוד אפי' אם הי' אחד מרובה על חבירו לא הי' מבטלין זא"ז משום דחכמים ס"ל במנחות כ"ב שאין עולין מבטלין זא"ז, ואפי' מין בשאינו מינו כדאיתא התם, אולם כ"ז לרבנן. אבל ר"י הא ס"ל התם דעולין מבטלין זא"ז, והא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר הוא משום שהוא מין במינו, א"כ כאן במים וביין שהוא מין בשאינו מינו אם הי' האחד מרובה מחבירו הלא הי' מבטל זא"ז: ולפ"ז א"ש מה שהביא דברי ר"י על הדין דעירה וכו' דקאמר ת"ק דיצא דע"ז פליג ר"י משום דבלוג הי' מנסך וכו' וכיון שהיין הי' מרובה שהי' של שלשת לוגין וניסוך המים של לוג אחד, א"כ היין מבטל את המים ואין כאן ניסוך המים ולא יצא, ולטעמיה אזיל דעולין מבטלין זא"ז במין בשא"מ, ושפיר סמך ענין לו דברי ר"י לדין זה, ומסמיכות דברי ר"י לכאן למד הרמב"ם ז"ל לפרש כן, וזה נכון לענ"ד: ב) והנה המנ"ח במצוה ש"כ תמה על הרמב"ם ז"ל שמפרש בשהי' תערובות מים ביין איך יצא בניסוך היין הא הוי יין מזוג ופסול לנסכים, כדאיתא בספרי יין שכר פרט למזוג וכן הוא בב"ב (צ"ו ב'): ולדעתי נראה שהרמב"ם ס"ל דהא דיין מזוג פסול לנסכים לא משום שנפסל היין ע"י מזיגת המים, אלא משום שחסר שיעור היין, משום שצריך שיעור שלשה לוגין וכו' יין חי ואם נסך שלשה לוגין יין מזוג הלא חסר משיעור היין כדי שיעור מזיגת המים שנתערבו בו, אבל אם היו שלשת הלוגין כולם יין חי ואח"כ ערב לתוכם מים אין היין נפסל מכח תערובת המים, וא"ש הא דעירה וכו' אף שיש כאן מים מ"מ היין אינו נפסל מפני שיש בו שיעור שלם של יין חי, וז"ב לענ"ד: ג) ובזה נראה ליישב דעתו ז"ל בפי"א מה' מאכ"א דין ט' י' שכתב שלא גזרו על סתם יינם אלא על יין שראוי להקריב ע"ג המזבח, וע"כ יין מבושל אינו אסור משום יין נסך, וכן הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל או כשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם העכו"ם, ויעוי' בהה"מ שם שהביא חבל גדולי הראשונים ז"ל שסתרו והשיגו על פסק זה ומחו לה במאה עוכלא, שהרי יין מזוג פסול לנסכים ואעפ"כ הוא אסור משום סתם יינם, וכן מה שכ' שאם נתערב בו שאור או דבש אינו נאסר תמהו עליו מאן יימר לנו דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור או דבש, והלא מקריבין בנות שבע ופירות לע"ז שאסרה אותם תורה למזבח, ויעו"ש שמכח אלו הטענות דחו דבריו וכ' שאין לסמוך על הוראה זו שכבר דחאוה כל האחרונים בשתי ידים ואף מרן הב"י שנמשך תמיד אחר *והא דברי פסקו של הרמב"ם ז"ל דחה דבריו אלה מהלכה ופסק בשו"ע יו"ד סי' קכ"ג סע"ד דדווקא ביין שנשתנה טעמו מחמת רוב דבש או פלפלין אינו נעשה יין נסך אבל דבש מעט או שאור מעט כל שלא נשתנה טעמו נאסר במגע עכו"ם ויעו"ש בביאור הגר"א: והנה לפ"מ שהעלינו בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דיין מזוג פסול לנסכים אינו אלא בשחסר שיעור מדת היין, אבל בשיש בו שיעור היין אין מזיגת המים פוסלת אותו, סרה קושית הראשונים ז"ל מיין מזוג שהרי אין המים פוסלים את היין כלל מלנסך ע"ג המזבח, וכאמור: ד) ואגב דאתינן עלה אמינא מילתא מעלייתא לתרץ דברי רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל מיתר הקושיות שהקשו עליו דמאן יימר לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו שאור או דבש, והרי העכו"ם מקריבין בנות שבע ופירות לע"ז אף שאסרה תורה אותם למזבח. וזוהי באמת ההשגה היותר גדולה והיותר קשה על דבריו ז"ל והוראת גאוני המערב: והנראה לי בביאור ובישוב דבריהם ז"ל והוא. בהקדם באור דברי התוס' בע"ז (ל"ד ב') ד"ה וכי נשחטין שעמדו על קושית הגמ' שם על רשב"ל וכי נשחטין מאי הוי והא את הוא דשרי השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם וכו', והקשו התוס' מאי ראי' היא זו הלא לא הזכיר רשב"ל כאן נשחטין לזרוק אלא נשחטין סתם דמשמע שהוא עובד בזביחה עצמה, ותי' וז"ל: י"ל דכל עיקר שחיטתן אינן אלא לצורך דם וחלב ולא הוצרך לפרש, והכ"נ אמר בחולין בהנהו טייעי וכו' אמרי דמא ותרבא לדידן, ומשום הכי מסיק בגמר זביחה ולא קאמר בזביחה עצמה עכ"ל. והנה סוף דהת"ו ומשו"ה מסיק וכו' סתומים ואין להם כל פתרון, דמאי נפק"מ אם בגמר זביחה או בזביחה עצמה הוא עובדה, ומאי שייכות הוא לדבריהם דלמעלה: ה) אולם באור כוונתם הוא עפ"י דברי רש"י ז"ל שם ולהכי נקט גמר זביחה דקסבר ר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, ואפרש דברי, דהנה לקמן פר"י ד' נ' איתא מחלוקת באבני מרקוליס שהיא נעשית עכו"ם לעצמה ותקרובת לחברתה אם הם אסורין משום ע"ז לבד ויש להם ביטול, או כיון שנעשים ג"כ תקרובת אסורין לעולם ואין להם ביטול עולמית כדין תקרובת, וחד מ"ד ס"ל שנעשים תקרובת וחד מ"ד ס"ל שאין אסורין משום תקרובת משום דבעינן כעין פנים וליכא, ופרש"י ואבנים אין עובדין עמם בפנים: והנה כל זה בשעובדין להע"ז כדרך עבודתה כמו באבני מרקוליס בזה נחלקו אם נאסרו משום תקרובת או לא, אבל אם עשו תקרובת לעכו"ם שלא כדרך עבודתה ד"ה מודים שאינו נעשה תקרובת אם אינו כעין פנים, ואפי' בזובח בהמה בעלת מום למרקוליס אמרו שם שהוא פטור משום שאינו כעין פנים, והיינו אף שכל עבודות הנעשות בפנים חייב עליה אפי' בשלא כדרכה כדאיתא בסנהדרין (ס' ב'), אין זה אלא בשעובד כעין פנים אבל בששוחט בעלת מום, שאינו ראוי לפנים, למרקוליס שאין זה כדרך עבודתה פטור משום דהוי שלא כעין פנים: ו) ואחר הקדמתנו נבא לביאור דהתו"ס שהבאנו אחר שכתבו שכל עיקר שחיטתן הי' לצורך דם וחלב א"כ לא הי' דרך עבודתם לעובדה בשחיטה עצמה וא"כ הו"ל שלא כדרכה ובזה אינו חייב ואינו נעשה תקרובת אלא בשעובדה כעין פנים ממש, וא"כ לר"ל דס"ל אין שחיטה אלא לבסוף והעבודה שבפנים אינה אלא לבסוף שחיטה, וא"כ אינו חייב ואינה נעשה תקרובת אלא בגמר זביחה, וזהו שכ' ומשו"ה מסיק בגמר זביחה ולא בזביחה עצמה, והיינו משום שלא בגמר זביחה אינה נאסרת משום שאינה גם בפנים לר"ל, ושלא כדרכה אינה אסורה אלא כעין פנים ממש: ויעוי' בב"ק (ע"א ב') מקשה שוחט לע"ז כיון ששחט בה פורתא