מרחשת חלק א צד

שאינו יכול למול מחמת סכנה אינו דומה לערלות שלא בזמנה, דאיבעי לן התם אם מותר בתרומה, משום דערלות שלא בזמנה אינו ראוי למול מצד דין התורה שקודם ח' ימים אינו נימול, ע"כ אינו חשוב ערל, משא"כ בערל שמתו אחיו מ"מ, אף שג"כ אי אפשר להיות נימול, מ"מ אינו חשוב משום זה אינו ראוי למול, והוי ערל, אבל דעת ר"ת התם שערל שמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה, והיינו משום דמדמה אותו לערלות שלא בזמנה, משום דס"ל שכיון שאינו ראוי למול משום סכנה חשוב ג"כ אינו ראוי למול ולא הוי ערל, ונידון דידן לדעת רש"י ז"ל חשוב ראוי כיון שאינו מצד הדין אלא משום סכנה, ולדעת ר"ת אינו חשוב ראוי כיון שאסור מחמת סכנה: ז) ובמס' ע"ז (כ"ז א') מייתי הש"ס פלוגתא, דרב יליף דעכו"ם פסול למילה מקרא דאתה את בריתי תשמור ור"י יליף לה מהמול ימול, וקאמר התם מאי בינייהו ישראל שמתו אחיו מ"מ ולא מלוהו, למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא יעו"ש, ולכאורה אם נאמר שכל שאינו ראוי מחמת סכנה חשוב אינו ראוי, א"כ אמאי אמרינן בישראל שמתו אחיו מ"מ ואתה את בריתי תשמור איכא, אמאי הוי בר ברית הא אינו ראוי למול, והוי כמו אשה דאמרינן דלמ"ד מואתה את בריתי תשמור אשה פסולה משום דלאו בת מילה היא, והכ"נ ערל שמתו אחיו מ"מ לאו בר מילה הוא, אלא ע"כ מוכח מכאן שכל שאינו ראוי מחמת סכנה אינו חשוב משום זה אינו ראוי לדיני התורה והוי כמו מומר לערלות שכ' התוס' שם שמותר למול יעו"ש: ולדעת ר"ת, דלסברתו מוכח שכל שאינו ראוי למול מחמת סכנה חשוב אינו ראוי למול, צ"ל דהיינו טעמא דערל שמתו אחיו מ"מ חשוב בר ברית היינו משום שהוא מחוייב במילת בניו, משא"כ באשה שאינה מצווה במילת בנה וע"כ היא חשובה לאו בת מילה, ואכ"מ: ח) והנה בעירובין (כ"ח א') איתא אמר רב מערבין בגודגדניות ופריך ובגודגדניות מי מערבין והתניא גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו וכו' וכו' ואב"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין ה"נ וכו', הרי שגם דבר שראוי מצד עצמו לאכילה ואין עליו איסור תורה אלא שקשין הן לאכילה לחשוכי בנים אינו ראוי לקנות בו עירוב אי לאו משום טעמא דחזי לאחריני, וא"כ מכש"כ דבר שאסור לאכילה מצד חשש סכנה ודאי חשוב אינו ראוי לאכילה, ומזה לכאורה ראי' לדין זה שאינו חשוב ראוי גם דבר שאינו אסור אלא מצד סכנה: אבל כד נעיין בה יש לדחות שאין ראי' מעירובין לספקא דילן. שהרי בעירוב עיקר קנייתו בפת או בשאר דבר מאכל הוא משום דכיון שקובע סעודתו במקום זה חשוב כאילו שם דירתו וע"כ יש לו אלפים אמה ממנו לכל רוח, וע"כ אם אינו ראוי לאכילה מפני איזה טעם שיהי' לא חשוב סעודה ולא קנה עירובו, והוה כמו שהי' מונח העירוב במגדל ונאבד המפתח, שאין קונה עירובו כיון שאינו יכול לאכלו כדמוכח בד' ל"ה שם, משא"כ בכיסוי הדם או באתרוג שאין אנו צריכין לעצם האכילה שאף אם האתרוג הוא מר ג"כ חשוב ראוי לאכילה, וע"כ שפיר יש לומר דכל שאינו אסור מצד התורה אף שאסור משום סכנה חשוב ראוי לאכילה: אלא דלכאורה קשה שהרי גם בעירוב גופא מצאנו דמותר בדבר שאסור משום סכנה שהרי אמרינן שם (ל' ע"א) מערבין בביצים חיות וכמה ארנב"י סיני אמר שתים, והא בפסחים ד' ק"י אמרינן דשני ביצים הלמ"מ שאסורים משום זוגות שהיא סכנה, וא"כ איך מערבין בביצים שתים, אבל באמת הא בורכא, דהא בעירובין בעינן מזון שתי סעודות וכשמערבין בשתי ביצים הרי ביצה אחת לכל סעודה, ואין כאן סכנה דהא אינו אוכלן כאחת, ואפי' אכל והלך בשוק חשוב הפסק לענין זוגות, והוא פשוט, ולא כתבתי אלא משום שראיתי לאחד קדוש מדבר הגאון בעל תבו"ש בספרו בכו"ש על עירובין שנתקשה בזה, ופליאה דעת ממנו איך נעלם מהגאון בעל תבו"ש כי השני ביצים הן לשתי סעודות ואין כאן זוגות: ט) עוד הי' נראה להביא ראי' דדבר האסור משום סכנה חשוב ראוי לדיני התורה מהא דב"ק (קט"ו ב') הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומת מעשר על חברותיה וכו' יעו"ש, ואם איתא שכל שאינו ראוי לאכילה מחמת סכנה חשוב אינו ראוי לאכילה לדיני התורה, א"כ איך חלה התרומה על החבית שנתגלתה הא אמרינן בפסחים ל"ג דבעינן ראשית ששיריה ניכרין, שצריך להפריש מדבר ששיריה יותרו באכילה, וכן הוא בירושלמי שם פ' כ"ש ה"ג אבל אם הפרישה חמץ לא בדא, הפרש מצה על חמץ אר"ז כל תרומה שאינה מתרת השירים באכילה אינה תרומה אפי' הפריש חמץ על מצה אר"ז מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפי' ממנה למקום אחר אינה תרומה עכ"ל, ויעוי' בגליון הש"ס בהגהות הגרע"א ז"ל שעמד בזה ולא ראה שהיא שאלת הירושלמי, וכעין זה כ' התוס' בבכורות (י"ב ב') ד"ה כיון, וכיון שהחבית אסורה בשתי' איך אפשר להפריש ממנה תרומה על מקום אחר, א"ו מוכח מכאן שכל שמותר באכילה מצד הדת אף שאסורה משום סכנה חשוב ראוי, ואף שמסיק בב"ק שם דעבר במסננת מ"מ הא לא משום זה מוקי לה התם הכי רק מכח קושי' אחרת, אלמא שזה פשוט להש"ס שחשוב ראוי לאכילה אף שאסורה משום סכנה: י) אלא שיש לדחות שאפשר לומר דדבר זה דבעינן שיריה ניכרין אינו אלא בתרומה גדולה דבה כתוב ראשית, אבל בתרומת מעשר שלא נאמר בה ראשית אפשר דלא בעינן שיהו שיריה ניכרין. וכה"ג כתב הר"ש פ"ג מתרומות מ"ה שמעשר שני לא בעינן שיהו שיריה ניכרין, וראי' לכאורה דתרו"מ ל"ב שיהו שיריה ניכרין מהא דאיתא במנחות (מ"ו א') שחטה יצא לחמה הדם יזרק וכו' והלחם פסול, תורם ממה שבפנים על מה שבחוץ. והא במנחות (ע"ז ב') ילפינן תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר ואיבעי לן התם לענין מיתה וחומש ודימוע, וכיון דתרומת לחת"ו דמיא לתרומה והא בתרומה בעינן שיהו שיריה ניכרין וכאן הא אין שיריה ניכרין שאסורין מחמת יוצא, ואיך הוא תורם ממה שבפנים על מה שבחוץ כיון שאין שיריה ניכרין והיא לכאורה קושיא חמורה, א"ו מכאן דתרומת מעשר א"צ שיהו שיריה ניכרין משום דלא כתוב בה ראשית, ולפ"ז אין ראי' מחבית שנתגלתה שעושה אותה תרו"מ על חברותיה משום דבתרו"מ לא בעינן שיריה ניכרין: אבל באמת זה אינו משום דגם תרומת מעשר נקראת ראשית, שהרי במס' תרומות שם מ"ז אמר שמעשר ראשון קודם למע"ש משום שיש בה ראשית, ויעוי' בר"מ ובר"ש משום דבמעשר ראשון יש תרומת מעשר והתרומה נקראת ראשית יעו"ש, הרי שגם תרו"מ נקראת ראשית וא"כ גם בה בעינן שיהו שיריה ניכרין וחזרה ראיתנו למקומה מהא דב"ק הנ"ל שדבר האסור מחמת סכנה חשוב ראוי לאכילה וע"כ הוי' משום זה שיריה ניכרין: ולענין קושיתנו מהא דמנחות הנ"ל אולי יש ליישב דיוצא שאני, כיון דקימ"ל כר"ע דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה וליחייב עלה משום פיגול נו"ט, הרי אף שיוצא אסור באכילה מ"מ הזריקה מרצה אותה להיות חשוב היתר אכילה לאפוקי מידי מעילה ולהיות חשוב ניתר לטהורין לחייב עלה משום פיגול נו"ט, והכ"נ