מרחשת חלק א צג

ראויים לאכילה לענין דברים הנוגעים לדיני התורה, דלא בעינן ראויין לאכילה אלא שיהו ראויין מצד הדת והתורה, וכל שמן התורה אין צווי ואזהרה עליו חשובין ראויין אף שדבר אחר מעכב עליהם וארי הוא דרביע עליהם מצד אחר, אבל אם נאמר דעל כל דבר סכנה יש ג"כ איסור תורה, וכמו שהוא ללישנא בתרא שבב"י, י"ל שחשוב אינו ראוי לאכילה כיון שגם מצד הדת הוא אסור, דמה לי איסור זה או איסור אחר, סוכ"ם התורה אסרתו: ג) והנה עיינתי בב"י יו"ד סי' קט"ז הנ"ל להתחקות על שרשי הדברים המובאים בשמו בבאה"ג וראיתי דבר תימה, כי המעיין בב"י יראה כי לא כתב כן רק על הא דמבואר ברמב"ם ובטור שאסור לאכול דברים שנפשו של אדם קצה בהם משום בל תשקצו את נפשותיכם והעובר על זה לוקה מכת מרדות, וע"ז כתב הב"י ד"ה ואסור וז"ל: ומשמע להרמב"ם דלאו דלא תשקצו לדברים האסורים האמורים בפרשה ולא לדברים הללו, אלא דרבנן הסמיכו דברים אלו לפסוק זה, וכיון שמדרבנן נינהו אינו לוקה עליהם, אבל מ"מ מכין עליהם מכת מרדות כמו על שאר דרבנן, ואפשר נמי דהנך מילי דאורייתא נמי אסירי אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליהם, כדאשכחן בח"ש דאסור מן התורה ואין לוקין עליו, עכ"ל הב"י. הנך רואה במה דברים אמורים, כי דברי הב"י יסבו על הדברים האסורים מחמת שנפשו של אדם קצה בהם דנפק"ל מקרא דלא תשקצו, וע"ז כתב כל הנ"ל, אבל לא שם ולא זכר להם גם על הדברים האמורים בסי' זה שאסורים מחמת סכנה, ועל אלו לא כתב מאומה ולא הערה מקור איסורם, ודברי הבה"ג צע"ג: ואחרי אשר מצאנו שדברי הבה"ג הנ"ל תמוהים הדרינן לספקא דילן מהו עצם האיסור של דברים האסורים מפני סכנה, אם הוא מצד יישוב העולם או גם מצד איסור התורה: ד) ולכאורה זה תלוי בפלוגתא דבב"ק (צ"א ב') אם אדם רשאי לחבול בעצמו, דלמ"ד התם דאדם רשאי לחבל בעצמו הו"ה דמותר לסכן בעצמו ואין עליו איסור מצד התורה, וכמו דאמר החם אכה את עצמי ואפצע את מוחי רשות ושבועה חלה עליו, ולמ"ד דא"א רשאי לחבול בעצמו דנפק"ל מהא דנזיר דנקרא חוטא שהתורה קראה חוטא למי שמצער את עצמו, כש"כ למי שהוא מסכן עצמו דנקרא חוטא, א"כ לדידיה איכא איסור מצד התורה, ואף דאמרינן התם בב"ק מאן שמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ודילמא קטלא שאני אלא וכו', אלמא אפי' מאן דס"ל אדם רשאי לחבול בעצמו מ"מ מודה דקטלא אסור, לפ"ז בדברים האסורים מחמת סכנת נפשות לד"ה אסור מן התורה, ז"א שהרי אפשר לומר דלא קאמר הש"ס הכי אלא לדחויי דאין מכאן ראי' דאיכא תנא דסובר א"א רשאי וכו', אבל לפי המסקנא התם י"ל דמאן דס"ל אדם רשאי וכו' אינו מחלק כלל בין חבלה ובין קטלא, ולא דריש כלל האי את דמכם לנפשותיכם, באופן שדין זה אם יש איסור תורה בדבר האסור מחמת סכנה י"ל שתלוי בפלוגתא שבב"ק הנ"ל: ה) אולם שבתי וראיתי שהר"ן ספ"ג ממס' שבועות לא כתב כן, שעל מה שכתב הרמב"ם שהנשבע שלא יאכל ז' ימים שמלקין אותו משום שבועת שוא כתב הר"ן שם שהדין דין אמת אבל לא מטעמיה, אלא משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית עצמו הילכך הו"ל שבועת שוא, אע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליו שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא וכו', אפ"ה נשבע להמית עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש, דמקרא מלא דבר הכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בהחובל ודילמא קטלא שאני, א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד וכדאמרינן במקלל עצמו הכתוב מדבר הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר עכ"ל הר"ן, הרי שהר"ן תפס לדינא גם למסקנא דקטלא שאני, וגם מביא עוד למוד אחר מן התורה מהשמר לך דהוא למוד גמור ולא אסמכתא בעלמא, והרי נקטינן דלכו"ע אסור להמית את עצמו מן התורה ואזהרתה, ולפ"ז דברים האסורים מחשש סכנה הם אסורים מצד התורה ואזהרתה, וממילא עפ"ד י"ל דדבר האסור משום סכנה חשוב ג"כ אינו ראוי לדבר מדיני התורה וכמו דבר האסור מצד איסורי תורה, דמה לי איסור סכנה או איסור נבלה או טריפה וכיוצא בהם שחשובים אינם ראויים מצד איסורם *): ו) ונלענ"ד דדבר זה אם אינו ראוי מצד סכנה אם חשוב אינו ראוי לדיני התורה במחלוקת שנוי, והיא מחלוקת רש"י ור"ת ביבמות ע"א ובחגיגה (ד' ג') בערל שמתו אחיו מ"מ, דלדעת רש"י אסור בתרומה ואף שאינו *) בשו"ע יו"ד סי' קט"ז מביא הט"ז סק"ב פלוגתא אם דבר האסור מחמת סכנה בטל בס' יעו"ש, ונראה לי להביא ראי' דמהני בטול מהא דחולין (צ"ז א') כילבית באילפס הוי ואתו שיילוה לרי"ו ואמר ליטעמיה קפילא ארמאה, ופירש"י כילבית שקץ דגים קטנים באילפס של בשר יעו"ש אלמא בהדיא דדגים בבשר שהוא אסור משום סכנה ואפ"ה אמר רי"ו דאם אינו נותן טעם בטל: ועפ"ז אמרתי לדחות ראיית הגרע"א ז"ל בחדושיו ליו"ד סי' ק"ז שהביא ראי' מדברי רש"י אלו דדג טמא בדג טהור טעמן שוה מדפרש"י באילפס של בשר, ולא פירש באילפס של דגים טהורים, וע"כ לומר דטעמן שוה ואי אפשר דליטעמיה קפילא ארמאה יעו"ש בחי': ולדעתי אפשר לדחות בהקדם מה שקשה בסוגי' זו דאמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנו"ט תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנו"ט, בשלמא תרומה טעים בה כהן אלא בשב"ח מאן טעים לה השתא דאמר רי"ו סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה, ולכאורה קשיא לדעת רש"י דבכה"ת טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן ורק בבשר בחלב אסור מן התורה, א"כ מאי הוכיח רבא, דהוא בעצמו ס"ל כן בחולין (ק"ח א'), מהא דרי"ו דסמיך אקפילא ארמאה בכילבית באילפס, דילמא דווקא בכילבית באילפס דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן סמיך אקפילא ארמאה, אבל בבשב"ח שהוא מן התורה לא סמכינן אקפילא כלל, ומצאתי להכרו"פ סי' צ"ח שעמד בזה: ולפי הנ"ל י"ל דמשו"ה נזהר רש"י לפרש כילבית באילפס היינו בקדרה של בשר שיש בזה ג"כ איסור מחשש סכנה, ומזה שפיר הוכיח רבא דסמכינן אקפילא ארמאה אף בבשר בחלב מדסמכינן עליו אף לענין סכנתא, ואף אם טכע"ק לאו דאורייתא, מ"מ כיון שאם יש בו טעם יש בו סכנה א"כ חמירא סכנתא מאיסורא, והיכא סמכינן אקפילא ארמאה, א"ו כיון שקפילא ארמאה נאמן אפי' במקום סכנה מכש"כ שהוא נאמן במקום איסור שהוא קיל מסכנתא, ושפיר הוכיח רבא: ולפ"ז נדחה ראיית הגרע"א ז"ל מדלא פירש"י בכילבית באילפס בדג טמא בדגים טהורים, ולפמש"כ הוכרח רש"י ז''ל לפרש באילפס של בשר מטעם אחר כדי שיהא בזה גם חשש סכנה, ואתי' שפיר בזה הוכחת רבא מרי"ו דסמכיס אקפילא ארמאה אף במקום איסור תורה וכאמור