מרחשת חלק א צב

המדולדלין בה וא"כ איך פשיטא לן דחגיגה לא הוי דבר המקבל טומאה, ואין לומר דכיון דילפינן לה מחגיגה א"א להיות בחגיגה שתהי' יד לאבר המדולדל בה, שא"כ אינה ראוי' לחגיגה דהויא בעלת מום, זה אינו שהרי משכחת לה שהיא נעשית יד לבשר המדולדל בה דע"י דלדול בשר אינה בעלת מום כלל כדאיתא בבכורות מ"א שאין שבור אלא במקום עצם, וא"כ משכחת לה שפיר שתהא חגיגה דבר המקבל טומאה, אם לא שנאמר שגם ע"י דלדול בשר הוי ג"כ לכה"פ בעלת מום עובר דכיון שנדלדל הבשר הרי נקרע העור, ובקריעת העור הוי בעל מום כמו שכ' התוס' בחולין (כ"ח ב') שאין לך מום גדול מזה, ואין להאריך כאן בפרט זה שאינו פשוט כ"כ. והנה מריו"ח לק"מ, שהרי ריו"ח בחולין שם קכ"ח לא ס"ל דבהמה נעשית יד לאבר ומוקי מחלוקת ר"מ ור"ש שם באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אם חשוב חבור, אבל מתורת יד בהמה לא מטמאה, וא"כ בחיי' לא משכחת לה קבלת טומאה, אבל הקושיא תשאר לר"י דס"ל שהלמוד הוא מחגיגה כמו שכ' התוס' לקמן (ל"ו ב') ד"ה ר"י, ואפשר דר"י ס"ל כר"ש שם שאין בהמה נעשית יד לאבר, דע"כ גם לרבה בחולין שם במחלוקת שנוי'. וצ"ע: ד) אמנם אי אתינן עלה עדיין קשה לי דהא ר"י ס"ל לקמן כ"ד דבהמה נעשית גולל לקבר, וא"כ משכחת לה טומאה גם בבע"ח לר"י, וא"כ מאי פסקת דחגיגה הרי דבר שאינו מקבל טומאה, וכעין זה קשה לי בזבחים (ט"ז א') דיליף בק"ו דזר מחלל עבודה בק"ו מבע"מ מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב תאמר בזר שלא עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח שלא עשה בו קרב כמקריב ומחלל עבודה, יעו"ש, ולכאורה הא משכחת לה טומאה בקרב ע"י שעשאו גולל לקבר שמטמא במו"מ ובאהל: ונראה לתרץ ע"פ מש"כ התוס' בב"ק (ס"ו ב') משכבו ולא הגזול דממעט קרא דלא מהני יחודו של גזלן וגנב למשכב כדי לטמאותו משום משכב שאין אדם מיחד דבר שאינו שלו, וע"כ לא נחת תורת קבלת טומאה ע"י יחוד שלא ע"י הבעלים יעו"ש: מעתה בגולל, בין לפרש"י שמפרש שהוא כיסוי לארונו של מח ובין לדעת ר"ת שהוא מצבה על קבר המת, אין שייך בו טומאה רק ע"י שייחדו לדבר זה, אבל אם באקראי בעלמא עברה בהמה או נפל אבן על קברו או ארונו של מת לא נחשב אותו לכיסוי או מצבה, ואין הבהמה והאבן מטמאין משום גולל כיון שלא יחדו אותם לשם גולל, וכמו כן קימ"ל בכופת שאור שישב עליו הזב שאין מטמא מדרס משום דאמרינן ליה עמוד ונעשה מלאכתנו אלמא שאין תורת קבלת טומאה אלא ע"י יחוד, ולפ"ז א"ש דבקדשים קימ"ל שאין נעשים מוקצה ונעבד משום שאין אדם אוסר דשא"ש, וא"כ בקדשים לא מהני להוריד קבלת טומאה ע"י גולל ודופק שאין אדם מיחד דשא"ש, ושפיר ילפינן מחגיגה דהוי דבר שאינו מקבל טומאה גם ע"י גולל ודופק משום שא"א מיחד דבר שא"ש *), ואי משום דריוה"ג ס"ל קדשים קלים ממון בעלים הם וא"כ לדידיה תקשה הא משכחת לה ע"י גולל ודופק, זה אינו דריוה"ג ס"ל כר"מ דבהמה אינה נעשית גולל ודופק כדמוכח במשנה דעירובין י"ג כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושים אותו לא דופן לסוכה וכו' ולא גולל לקבר משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים, הרי דריוה"ג מודה לר"מ דבהמה אינה נעשה דופן גולל ודופק מדקאמר אף אין כותבין וכו' ואמרו בירושלמי לית בר נש אמר אף אם לא מודה בקדמייתא, וא"כ ריוה"ג לשיטתיה בלא"ה ניחא דלא משכחת לה טומאה כלל בבע"ח ע"י גולל ודופק. ודוק בכ"ז: *) וכמו כן ניחא בזבחים ט"ז דשם בקדשים קיימינן: שוב התבוננתי דמגולל לק"מ לפ"מ ששנינו באהלות פ"ז מ"ט חבית שהיא מלאה משקין ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין, הרי שהגולל איננו מקבל טומאה בעצם ככל דבר המקבל טומאה, אלא שהטומאה היא כדי לטמא אחרים שמהגולל נמשך טומאה מהמת והקבר למי שנגע בו, אבל הוא בעצם איננו דבר המקבל טומאה שאל"כ אמאי החבית והמשקין טהורין, ול"מ לדעת הרמב"ם ז"ל שהובא בתויו"ט שם שאינו מטמא במגע אלא כ"ז שהוא על הקבר וכאשר הוסר מן הקבר טהור, אלא אפי' לדעת רש"י בעירובין שגם אחר שפירש מן הקבר ג"כ מטמא, מ"מ כיון שאין הוא כולו טמא אלא הצד החיצון שבו ולא הפנימי כמו שכ' התוס' בברכות (י"ט ב') אין זה חשוב דבר המקבל טומאה, ודוק בזה: סימן כ. אתרוג האסור באכילה משום סכנה אם ראוי לצאת בו ידי חובתו בחג. וכמו כן חי' ועוף האסורים מחשש סכנה כגון שאכלה הרדופגי וכיוצא בו מהו לכסות את דמן אם שחטן: א) תוכן החקירה היא אם דבר האסור באכילה מחשש סכנה חשוב ראוי לאכילה, כיון שאין בו איסור מצד איזה איסור שאסרה תורה אלא מצד סכנה, א"כ חשוב ראוי לאכילה, או דילמא כיון דסוכ"ס הוא אינו ראוי לאכילה, יהי' מפני איזה טעם שיהי', חשוב ג"כ אינו ראוי לאכילה, וע"כ באתרוג כה"ג אין יוצאין בו ובחיו"ע כאלו א"צ לכסות את דמן, כיון שאינן ראויין לאכילה מצד סכנה, ולא קרינן בהו אשר יאכל שמה"ט חיו"ע האסורין באכילה פטורין מכיסוי כדאיתא בחולין פ"ה: והנה בעצם הענין הא דאמרינן בכ"ד דחמירא סכנתא מאיסורא וכן כל דבר שאסור מחשש סכנה יש לחקור אם הוא ענין תוריי, ר"ל שהוא אסור מן התורה והוא מוזהר עליו מצד הדת, או הוא עניין מוסריי לבד, ר"ל שאיסורו הוא מצד יישוב העולם, מפני שחפץ הבורא ית' בישוב העולם ובקיומו ולא בהשחתחו ובטולו, ולכן מי שמסכן עצמו הרי הוא עושה בזה נגד רצונו ית', וזהו עצם האיסור, אבל כל אזהרה מן התורה אין בו: ב) והנה בשו"ע חו"מ סי' תר"ז סע"י נתבאר בזה"ל: כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים בכך עלי או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות, ובבאר הגולה שם ציין על זה וז"ל: סבירא ליה דהא מדרבנן ואסמכינהו אקרא דלעיל ס"ח, ומכ"מ מכין עליהם כמו שאר דרבנן, א"נ קים להו שהם מדאורייתא ואין לוקין עליהם, כדאשכחן בח"ש אסור מן התורה ואין לוקין עליו, בית יוסף ביו"ד סי' קט"ז עכ"ל הבה"ג, והנה מש"כ אסמכינהו אקרא היינו הקרא דהשמר לך ושמור נפשך מאד המובא לעיל שם ס"ח, והנה נמצינו למדים מדברי ב"י אלו כי איסור דבר שיש בו סכנה הוא ללישנא קמא מדרבנן וקרא דהשמר וכו' הוא אסמכתא בעלמא, וא"כ אין על דבר האסור מחשש סכנה איסור תורה, וע"כ הא דאמרינן דחמירא סכנתא מאיסורא לא מצד איסור וצווי תורה אלא מצד יישוב העולם שראוי לחשוש בכל צד ספק שיהי' סכנה בדבר, אבל לא משום איזה איסור תורה, כי באמת אין בכל הדברים האסורים מצד סכנה איסור ואזהרה מן התורה: ולפ"ז שפיר י"ל דדברים האסורים מחמת סכנה חשובים