מרחשת חלק א צא

שייך דיחוי בערב יו"ט דאכתי לא תל עליו זמן מצוה יעו"ש והכ"נ לענין איסור הזמנה, וא"כ כאן שמסכך הסוכה עוד קודם שקידש היום לא נתפס עליו איסור הנאה אף לאביי וא"כ הוי סכוכו בפסול והוי תעשה ולא מה"ע אף לאביי, וזה נכון מאד לענ"ד: אבל עדיין דברי התוס' צריכין לי עיון איך רצו להכשיר מטעם ביטול מתורת זרעים כיון שסוככו, והא בבלאי כלים אסור לסכך אף שנטהרו מקבלת טומאה, כיון שהיו להם קודם תורת קבלת טומאה, א"כ גם בסיכך בזרעים נהי שנטהרו ע"י סיכוך בית מ"מ לסכך בהם סוכה פסולין כיון דאתיין מדבר המקבל טומאה לא מהני טהרתן כעת כמו בלאי כלים וצ"ע לחלק בזה: ב. א) עוד אמרתי להעיר בסוגיין כאן שמקשה הש"ס מ"ט דרי"ו דס"ל דידות האוכלין שבססן טמא אמאי ל"א דטעמיה דרי"ו דס"ל כר"י בשבת (נ"ב ב') דשינוי לתקן לאו מעשה הוא יעו"ש ולפ"ז כאן בשבססן דהוי שינוי לתקן כמו שכ' רש"י שבוססן כדי* לככרן א"כ אין זה שינוי מעשה לר"י, וכמו כן נאמר דהכי ס"ל לרי"ו ואמאי הוצרך לחדש טעם אחר בדברי רי"ו הואיל וראויות להופכן בעתרי: ואמרתי לתרץ זה בהקדם דברי רש"י ז"ל בשבת שם על הא דאיתא שם בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, שע"ז כתב רש"י וז"ל: מתניתין כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם ובעודו באדם נטמא ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה שלא יגע בטהרות, והתוס' שם ע"א ד"ה בבאין כ' דבחנם פרש"י כך, דאפי' אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה, ולענ"ד נראה דברי רש"י צודקים, אף שהדין שכ' התוס' דין אמת, אלא שרש"י ז"ל הוצרך כאן לפרש שמיירי בשכבר נטמא, משום דלקמן בסמוך על הא דמטבילן במקומן דמקשה הש"ס והאיכא חציצה ומשני ר"א כשריתכן ומסיק דר"א כר"י ס"ל שאין שינוי מעשה לתקן, וע"כ ל"מ ריתוך להוציאן מידי טומאה, שאין מעשה לתקן מוציא מידי טומאה, מעתה י"ל שרש"י ז"ל ס"ל דהא דלר"י אין מעשה לתקן מוציא מידי טומאה הוא דווקא בשכבר נטמא אז ל"מ שינוי מעשה לתקן להוציא מידי טומאה שכבר קבלה, אבל ודאי גם ר"י מודה דשינוי מעשה מוציא מידי תורת כלי בשעדיין לא קבל טומאה כיון שנשתנה ע"י מעשה עוד קודם שקבל טומאה, וזה נכון בסברא לחלק, וע"כ שפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש דמיירי בשכבר נטמא משום ר"א דמוקי לה כשריתכן ואין הריתוך עצמו מוציאו מידי טומאה וכר"י, ואם לא קבל כבר טומאה לא הוי ס"ל לר"י שאין שינוי מעשה לתקן מוציא מידי קבלת טומאה: מעתה לק"מ מה שהקשיתי אמאי לא מוקי לה דרי"ו ס"ל כר"י דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה הוא, דלפי האמור סברת ר"י אינה אלא בשכבר נטמא א"כ כאן בסוכה דמיירי שעדיין לא נטמא בזה גם ר"י מודה שיוצא מידי קבלת טומאה ע"י שינוי מעשה, ושפיר פריך מ"ט דרי"ו, וי"ל באמת שמכאן יצא לו לרש"י ז"ל לחלק כן אליבא דר"י: שוב מצאתי ת"ל בפנ"י שבת שם שהביא בשם זקנו בעל מג"ש לתרץ כן דברי רש"י עפ"י חלוק זה, ויעו"ש שכ' שהביא כמה ראיות לזה ואין אתי ספר הנ"ל לעיין בו ושמחתי שכוונתי לדעתו, ויעוי' בפנ"י שקילס סברא זו: ב) עוד הי' נראה לומר דהא דס"ל לר"י שאין שינוי מעשה לתקן מוציא מידי טומאה אינו אלא בשירד לתורת קבלת טומאה ע"י מעשה, אבל אם ירד ע"י מחשבה בעלמא *לרככן אפשר דגם ר"י מודה דמעשה מוציא מידי מחשבה, ותהא מתורצת ממילא קושיתנו כאן, דהכא שלא ירדה לידי קבלת טומאה רק ע"י מחשבה גרידתא מהני מעשה לתקן להוציא גם לר"י, ושפיר פריך הש"ס מ"ט דרי"ו, ומה דנקיט ר"י סתם דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה ולא מחלק כלל בין אם ירד לידי טומאה ע"י מחשבה או מעשה, נראה דר"י לשיטתיה בלא"ה ס"ל דכל הכלים אינם יורדים לידי טומאה ע"י מחשבה גרידתא ולא משכחת לה אליבא דידיה שירדו לקבלת טומאה ע"י מחשבה לבד, והוא עפ"י המבואר בקדושין נ"ט דהא דמחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה נפקא לן מכי יותן דומיא דכי יתן, דאף בניתן ממילא בלא מעשה תשוב כאלו נתן בידים יעו"ש ברש"י, והנה מצאנו לר"י בפ"ג ממכשירין משנה (ה' ו' ז') דס"ל דבמחשבה גרידא אינה מוכשר לקבל טומאה עד שיעשה איזה מעשה וכיון דדין קבלת טומאה נפק"ל מהכשר כמבואר בקדושין הנ"ל, א"כ גם דין קבלת טומאה של כלי אינו חשוב רק ע"י מעשה, ולפ"ז ל"מ לה לר"י שיהא יורד לידי טומאה ע"י מחשבה לבד וכיון דלר"י לעולם רק ע"י מעשה מקבל טומאה, ע"כ סתם ואמר שאינו יוצא מידי טומאה ע"י מעשה לתקן שאין מעשה לתקן מוציא מידי מעשה, אבל למ"ד דע"י מחשבה לבד יורדין לידי קבלת טומאה שפיר ס"ל דמעשה אף לתקן מוציא מידי מחשבה גרידתא וא"ש כנ"ל, ויש להמתיק סברא זו ולומר שזה תלוי בזה, דלמאן דס"ל שמחשבה פועלת להורידו לידי טומאה ס"ל שאין המעשה חשוב כלל ועיקר הוא המחשבה וע"כ כשיש מעשה מוציא מידי מחשבה. אבל למ"ד שעיקר הוא המעשה ואין המחשבה גורמת כלל להביאו לידי טומאה אין המעשה הבא אחריו אלים להוציא מידי מעשה אם היא לתקן שאין אחר מעשה כלום: אולם בכל אופן שנאמר עדיין אני עומד בקושי' בהא דס"ל לר"י דשינוי מעשה לתקן לאו מעשה היא ממשנה ערוכה פר''ו דכלים הובאה בחולין (קכ"ב א') עור שהוא טמא מדרס נחשב עליו לרצועות ולסנדלין כיון שנתן בו האיזמל טהור דברי ר"י הרי מפורש שגם ר"י ס"ל דשינוי מעשה לתקן חשוב מעשה להוציא מידי טומאה וכאן כנראה כבר קבל טומאה דהא טמא מדרס הוא, ודוחק לומר שזה חשוב שינוי מעשה לקלקל דאיזה קלקול יש בשחותכו לרצועות ולסנדלין אם תושב לתקן מזה רצועות וסנדלין, ומי גרע מריתך טבעת אדם לטבעת בהמה דלא חשיב שינוי מעשה לקלקל אם מתקן הוא לצורך בהמה, ואולי י"ל דבכלי עור תשוב שינוי מעשה לתקן ג"כ מעשה להוציא מידי טומאה יעוי' פר"ת דכלים ותמצא שכלי עור חלוק הרבה משאר כלים לענין טהרה מטומאה ע"י מעשה כל דהו וצ"ע: ג) והנה לא אמנע מהעיר בזה מה שקשה לי לכאורה לפי סוגיא זו מה דלמד רב דימי אר"י לעיל (י"א ב') מחגיגה שאין מסככין בדבר המקבל טומאה, והרי עפ"י המבואר בסוגיין כאן שאף ידות לאוכלין תשוב דבר המקבל טומאה שאין מסככין בהן. אף שהם בעצמם אינם מקבלים טומאה אלא שהם מכניסין טומאה להאוכל לפ"ז מאי ראי' היא מחגיגה דהוי דבר שאינו מקבל טומאה, שהרי אפשר שגם בעלי חיים יהיו מקבלים טומאה ע"י ידות, דבחולין (קכ"ח ב') אמרינן שבהמה נעשית יד לאבר ואיבעי לן התם אם בהמה בחייה נעשית יד לאבר וסלקא בתיקו, ואם נאמר שבהמה בחיי' נעשית יד לאבר הרי משכחת לה שגם בהמה תהא דבר המקבל טומאה ע"י שהיא נעשית יד לאבר או בשר המדולדלין בה, ויעוי' תוס' שם דמשמע דלמ"ד בן פקועה מקבל טומאה אוכלין אף שהוא חי פשיטא לן שבהמה בחייה נעשית יד לאבר, וריו"ח בחולין (ע"ד ב') משמע דס"ל דבן פקועה מטמא טומאת אוכלין כשהוא חי יעו"ש דריו"ח ס"ל שאין מונין בו ראשון ושני, וא"כ לריו"ח ודאי הוי דבר המקבל טומאה ע"י שנעשית יד לאבר ובשר המדולדלין