מרחשת חלק א צ

שם הביאו בשם י"מ שניחא ליה שיכבידו ראשי שבלין על הקשין ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח, וצל"ע לפי דברי הי"מ למ"ד לקמן (כ"א ב') שאסור להעמיד בדבר המקבל טומאה, איך יפרש הא דכאן שאם פסולת מרובה על האוכלין כשרה, הא מ"מ מעמיד הוא בדבר המקבל טומאה, ולפרש"י ניחא, ובלא"ה מסתברא כרש"י שלא ילכו השבלים לאיבוד וע"כ הוי שפיר הקשין יד להאוכלין, אבל לפירוש הי"מ הוי להיפך דהאוכלין נעשין יד להקשין וא"כ איך הוו הקשין ידות לטומאה: ויעוי' לעיל (ד' א') בהא דהוצין יורדין לתוך כ' שהקשו התוס' שם מעירובין ג' מקצת סכך למעלה מכ' דאיכא למ"ד שהסוכה פסולה וע"כ משום שלא יתקיים הסכך שלמטה מכ' אי אמרת קלשת והכ"נ, ולענ"ד נראה דהני תרי לישני דבעירובין דפליגי אם אמרינן קלשת ובפרט לרבינא שם דס"ל משום דסוכה דאורייתא אחמירו בה רבנן יסוד מחלקתם הוא אם מעמידין בדבר המקבל טומאה דנחלקו בה לקמן, והיינו ג"כ בלמעלה מכ' דללישנא בתרא כשר דס"ל דאף במעמידו בדבר המקבל טומאה כשר, והכ"נ אף שמעמיד הסכך בהסכך דלמעלה מכ' דהוי סכך פסול מ"מ כשר כיון שיש בה צלתה מרובה מחמתה מסכך כשר ולמעמידין לא חיישינן, ולישנא קמא ס"ל דבעינן מעמידין הכשרין לסכך וע"כ כיון שהסכך שלמעלה מכ' מעמיד את הסכך שלמטה ממנו פסולה, ולפ"ז ניחא בהוצין דמרי דשמעתא הוא אביי ורבא, ויעוי' ק"נ פ"א סקי"א שהוכיח דרבא ס"ל שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה וע"כ ניחא ג"כ בהוצין וכו': ב) והנה בסוגיין כאן אמרינן דכו"ע סברי הקוצר לסכך אין לו ידות והבמ"ע כגון שקוצצן לאכילה ונמלך עליהן לסיכוך וע"י מעשה שבססן וע"כ טהורין ומותר לסכך בהן, וקשה לי הא לקמן (ט"ו ב') אמרינן דבבלאי כלים אסור לסכך משום דאתיין מדבר המקבל טומאה אף שעכשיו טהורין הם, וא"כ גם כאן שמקודם היו מקבלים טומאה משום שקצרן לאכילה א"כ מאי מהני שנמלך עליהן לסיכוך ופרחה מהן טומאה, מ"מ ליהוו פסולין לסכך כמו בבלאי כלים: ונראה לי לכאורה לחלק דדווקא בבלאי כלים שקודם שנשברו ובלו היו מקבלים טומאה אף שעכשיו שנשברו ובלו אינן טהורין אלא מכאן ולהבא, אבל לא מהני שבירתם ובליאתם לטהר אותם למפרע, דהא אם נטמאו בעוד שהיו שלמים ונגעו באוכלין אף שנשברו אח"כ לא מהני שבירתם לטהרן למפרע כדי שיהו האוכלין שנגעו בהן אז טהורין, ורק הטומאה פרחה מהן מכאן ולהבא אבל לא למפרע, וע"כ בבלאי כלים אסור לסכך משום דאתיין מדבר המקבל טומאה שמקודם היו מקבלי טומאה וטהרתן כעת אינה אלא מכאן ולהבא, אבל כאן בידות האוכלין שלא נחתה להן תורת קבלת טומאה אלא ע"י מחשבה, כיון שמעשה הבסיסה או התרת אגדן לכל חד כדאית ליה מוציא מידי מחשבה א"כ בטלה מחשבתו למפרע, ונמצא שמעולם לא נחתה עליהן תורת קבלת טומאה ולא אתיין כלל מדבר המקבל טומאה. ויעוין קדושין נ"ט שהש"ס מדמה הא דבטומאה אין מחשבה מוציא מידי מחשבה משום שאין דבור מבטל דבור, ולריו"ח דס"ל דאתי דבור ומבטל דבור מפרש התם משום שאני טומאה דרחמנא קרי' מעשה, הרי כמו אם אמרינן אתי דבור ומבטל דבור הוי זה למפרע והוי כמו שלא חל מעולם הדבור הראשון, וכמו שכ' הראשונים שמה"ט מהני שאלה בנדרים משום שאתי דבור ומבטל דבור, והא התם הדבור עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ כמו כן בטומאה שאמרו מעשה מוציא מידי מחשבה נאמר ג"כ שמוציא למפרע ולא רק מכאן ולהבא וע"כ אין זה דומה לבלאי כלים, ועדיין צ"ע בזה: ג) והנה התוס' כאן כ' דמשו"ה אם האוכל מרובה פסול אף שבית שסיככו בזרעים טהרו משום דהתם מיירי בשינוי מעשה דבמחשבה לבד לא סלקי מטומאה וכאן בשלא עשה בהם שינוי מעשה, שמה שהניחן על הסוכה לא חשיב שינוי מעשה, והנה מש"כ דבית שסיככו בזרעים שטהרו מיירי בשינוי מעשה זה ודאי כן הוא, שהרי גדולה מזו אמרו בשבת (נ"ח ב') דזוג של בהמה שחברו לדלת וקבעו במסמרים טמא שלא חשוב שינוי מעשה יעו"ש ברש"י, ומכש"כ בסיכוך לבד, אולם מש"כ דהכ"נ בסוכה כן לכאורה צ"ע שהרי התוס' בשבת (שם ע"א) ד"ה אע"פ כתבו דהא דכפה שנתנתו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשה שום שינוי מעשה דכיון שנאסר בהנאה ע"י כן חשוב שינוי מעשה, וכ"כ הר"ש בפכ"ח ממס' כלים מ"ה והכריח כן מסוגי' דסנהדרין (מ"ח א'), דאי בשינוי מעשה מיירי היכי דייק מינה דהזמנה מילתא היא יעו"ש, מעתה כיון שאיסור הנאה חשוב שינוי מעשה א"כ הכא בסוכה דקימ"ל עצי סוכה נאסרין כל שבעה מדאורייתא כדאיתא לעיל (ט' א'), א"כ יחשב האיסור הנאה שינוי מעשה ויטהרו ממילא בלא שינוי מעשה במסכך בזרעים, והנה לפמש"כ התוס' כאן שזה הוי תעשה ולא מן העשוי כיון שקודם הסיכוך היו מקבלים טומאה דבעינן שלא יקבלו טומאה קודם הסיכוך ניחא ג"כ הכא, כיון שהשינוי מעשה לא בא רק אחר הסיכוך הוי תעשה ולמה"ע, אבל התוס' כאן הא רצו לתרץ קושיתם גם אם נאמר כיון שע"י הסיכוך פרחה טומאתם אין זה תעשה ולמה"ע דהכשר הסכך ועשיית הסוכה באים כאחת, א"כ לא הועילו בתי' כלל, משום שאיסור הנאה גופו חשוב שינוי מעשה, ואין לתרץ דהא שעצי סוכה אסורין היינו דווקא בסוכה כשרה של מצוה אבל כאן שהסוכה פסולה משום שסיכך בדבר המקבל טומאה שוב ממילא אין כאן איסור הנאה, דזה אינו, דכיון דקיימינן כאן בסברא זו שע"י הסיכוך הכשר הסכך ועשיית הסוכה באים כאחת הכ"נ נאמר הכשר הסכך ואיסור הנאה באין כאחת שאיסור הנאה בא כאחת ע"י הכשר הסוכה, וכמו שאמרו כה"ג גיטו וידו באין כאחד וכ"כ הרשב"א בפרק מרובה בב"ק בהקדש דיאוש ושינוי השם קני משום שקנינו והקדשו באין כאחת, וכ"כ התוס' בשבועות ט"ז שקדושת המקום והמנחה באין כאחד, והכ"נ כן הוא ההכשר ואיסור הנאה באין כאחד אף שזה תלוי בזה: ד) שבתי וראיתי דלק"מ, לפי מש"כ האו"ז הובא ברמ"א או"ח סי' תרל"ט שעצי סוכה אינן נאסרין כ"ז שלא ישב בה משום שהזמנה לאו מילתא היא. מעתה א''ש כאן במסכך באוכלין כיון שהאוכלין אינן נאסרין עד שישב בסוכה א"כ בשעה שסיכך עדיין לא נאסר הסכך בהנאה ולא הוי שינוי מעשה אז, וכיון שכן לא מהני עוד מה שישב אח"כ דהא עד שישב היתה הסוכה פסולה ממילא לא מהניא הישיבה להכשירה משום דהוי תעשה ולמה"פ, משום שנסככה בפסול, וכאן ההכשר בא לאח"ז, והוי תעשה ולמה"ע, ואף לאביי דס"ל הזמנה מילתא ג"כ לא תקשה, דהא דס"ל לאביי הזמנה מילתא היא דווקא באורג בגד למת שיש כאן מת וע"כ כיון שמזמינו למת הוא נתפס באיסור הנאה של מת, אבל ודאי גם אביי מודה אם ארג בגד לחי שיהא לו לתכריכין כשימות אינו נאסר, משום שאין עדיין המת שיתפיס בו אסור הנאה, והכי מבואר בסנהדרין מ"ח שם נפש שבנאו לשם תי מותר בהנאה ופרש"י לכשימות יקבר בו, הרי מפורש אף שמזמינו לצורך מיתה מ"מ כ"ז שאין כאן מת א"נ משום הזמנה, ולפ"ז גם לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא ואסורין עצי סוכה אף קודם שישב בו אין זה אלא כשקידש החג ויש כאן חיוב ישיבת סוכה ע"כ בהזמנה בעלמא מיתסר, אבל בשלא קידש עדיין היום דעדיין אין כלל חיוב סוכה לא שייך כלל לאסור, מידי דהוי אנפש שעשאו לשם חי, וכמו שכ' רש"י ז"ל לקמן (ל"ג א') דלא שייך