מרחשת חלק א פז

לר"ח שאין זה מתורת ההלכתא רק משום דא"א לרשוה"ר וכו' ועל לבוד כזה יש לצרף ג"כ הלכתא אחת, משום שאין לבוד כזה מכח הלכתא, יש ליישב בזה קושית התוס' בעירובין (ד' ב') ד"ה מותר להשתמש תחת הקורה שהקשו לפ"מ שפרש"י דכו"ע סברי קורה משום מחיצה א"כ מאי טעמא דמ"ד טפח והא לא הוי מחיצה לפחות מטפח יעו"ש בתוס', ולפמש"כ י"ל שבזה נחלקו הני לישנא שבגמ', דהנה רש"י שם (ה' א') ד"ה ומאן דאמר ארבעה כתב וז"ל: משום דסבר קורה משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמור רבנן טפי מעשרים ל"א יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשוי' לפחות מד' וקימ"ל בכל דוכתי שמחיצה שאינה ראוי' לד' לאו מחיצה היא עכ"ל, אשר מזה הקשו התוס' א"כ איך הי' ס"ל בלישנא קמא דכו"ע משום מחיצה א"כ מ"ט מאן דאמר טפח, אולם לפ"ד י"ל שנחלקו הני תרי לישני בדין לבוד דלמטה שהרי אפשר לפרש הא דהי' גבוהה מעשרים אמה מיירי שלא היתה גבוהה הרבה מעשרים אמה רק מעט פחות מג', ולפ"ז הרי אנו יכולין לומר עשרים אמה פי תקרה יורד וסותם ומה שנשאר למטה בארץ פחות מג' אינו סתום בזה נאמר לבוד, אבל באמת זה לא ניתן להאמר משום דהוי תרי הלכתא לומר מתחלה פי תקרה יורד וסותם ולאח"כ לומר עוד לבוד שגם זה הלכתא, אולם כ"ז אם נאמר דלבוד דלמטה הוא מכח הלכתא ג"כ משא"כ אם נאמר דלבוד דלמטה הוא משום שא"א לרשוה"ר וכו' א"כ נוכל לומר כנ"ל עד עשרים פי תקרה יורד וסותם ומה שחסר פחות מג' לארץ נאמר לבוד, והא דמ"מ בעינן טפח היינו משום דאף למ"ד משום מחיצה ג"כ בעינן הכירא כמוש"כ התוס' בעירובין שם (ה' ב') ד"ה ארבע, וע"כ כל למעלה מעשרים שוב לא שלטא בו עינא וליכא הכירא, וע"כ בעינן טפח כדי שאם יעמוד על הטפח יהי' היכירא, אבל לא בעינן ד' כלל, משום דאף למעלה מעשרים פחות מג' שפיר י"ל פ"ת יורד וסותם ואח"כ לבוד וזהו דס"ל להגמ' בלישנא קמא, ואולם במאי דמסיק דמ"ד קורה משום מחיצה בעי משך ארבעה היינו משום דס"ל שגם למטה הא דאמרינן לבוד הוא מכח ההלכתא, וע"כ גם בפחות מג' למעלה מעשרים ג"כ לא נוכל לומר לבוד משום דהוי תרי הלכתא, ול"א כאן אלא חדא פי תקרה יורד וסותם, וע"כ צריך משך ד' דבפחות מד' לאו מחיצה היא ול"א פי תקרה וכו' וכמו שפרש"י, ומיושב היטב קושית התוס': יא) נחזור לענינינו שזה מוסכם אמת ויציב מכל העולה מדברינו דתרי הלכתא ל"א וכמו שכ' הר"ן, וכמו שנתבאר בהרבה ראיות לזה: והנה לקמן (ד' י"ח י"ט) מביא הש"ס פלוגתא דאביי ורבא דבלישנא קמא ס"ל לאביי ורבא שאכסדרה שיש לה פצימין כשרה, ולא נחלקו אלא באכסדרה שאין לה פצימין אם אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ובלישנא דפומבדיתא שם מתני סיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין ד"ה פסולה, יש לה פצימין אביי אמר כשרה אמרינן לבוד ורבא אמר פסולה ל"א לבוד והלכתא כלישנא קמא ויעו"ש בפירש"י, והתוס' שם ד"ה סיכך כתבו דמחלוקת אביי ורבא אליבא דלישנא בתרא באכסדרה שיש לה פצימין אם אמרינן לבוד מיירי שיש לכל זוית פצימין סמוכין זל"ז בתוך שלשה ואין בעוביין טפח אלא מכח לבוד, וכש"כ דניחא טפי טעמא דרבא דמצינן למימר דקסבר דגמירי טפח בלא לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות שלמות ולא למחיצה של טפח עכ"ל התוס', והנה התוס' קילסו סברת רבא, ואנחנו לא נדע טעם סברתו ובמה נחלקו אביי ורבה אם אמרינן לבוד במחיצה טפח ומאי טעמא דרבא דל"א לבוד במחיצה טפח, דמאי שנא: יב) אולם לפ"מ שבארנו למעלה בדברינו שאביי ורבא במיגו דהוי דופן וכו' נחלקו בעיקר דין טפח דמחיצה שלישית אם הוא רק צורך לעצמו אבל אינו כדי לסתום משך כל המחיצה, דאביי ס"ל דלא בעינן בהאי טפח כדי לסתום כל משך המחיצה, ורבא ס"ל דבאמת גם מחיצה שלישית מחיצה שלמה בעינן ורק דבטפח זה אנו רואין כאלו בא לסתום שיעור משך המחיצה, ובזה י"ל דאזלי לטעמייהו גם כאן באכסדרה שיש לה פצימין אם אמרינן לבוד בטפח של סוכה, דאביי לטעמיה דס"ל שאין הטפח רק לעצמו ולא לסתום כל משך שיעור המחיצה ע"כ אמרינן שפיר לבוד בהטפח הזה משום שאין כאן רק הלכתא אחת שיהא שיעור טפח ותו לא, משום שא"צ עוד לומר שיהא הטפח הזה כאלו סותם כל משך המחיצה משום שדי במחיצת טפח לעצמו, משא"כ רבא לטעמיה דס"ל שהטפח הזה הוא בא במקום מחיצה שלמה ורואין בו כאלו סותם כל המשך, וע"כ ס"ל באכסדרה דלא אמרינן בו לבוד משום דהוי תרי הלכתא גבי הדדי, דמקודם נאמר לבוד ויהי' כאן שיעור טפח ואח"כ נצטרך לומר עוד הלכתא אחרת שהטפח הזה הרי כאלו הי' מחיצה שלמה. ותרי הלכתא ל"א ע"כ ס"ל לרבא דגם ביש לה פצימין פסולה: והנה כ"ז בלישנא בתרא, אבל ללישנא קמא דביש לה פצימין ד"ה כשרה א"כ ס"ל לרבא דאמרינן לבוד גם במחיצה טפח, וע"כ צריך לומר ללשון זה שגם רבא ס"ל כאביי דטפח סוכה אינו אלא לעצמו ולא לסתום משך שיעור המחיצה: ולפ"ז ניחא שפיר השמטת הרי"ף ז"ל הא דוכן לענין שבת דאמרינן מיגו וכו', משום דס"ל דמחלוקת אביי ורבא אם אמרינן מיגו וכו' מישך שייכא במחלקתם אם אמרינן לבוד בפצימין ואביי לטעמיה ורבא לטעמיה דאביי דס"ל דאמרינן לבוד משום שהטפח הוא מחיצה לעצמו ולא ממנו והלאה וע"כ ל"א מיגו וכו', ורבא דס"ל דל"א לבוד משום דס"ל שהטפח הוא מחיצה גם ממנו והלאה, וע"כ ס"ל דאמרינן מיגו וכו', ולפ"ז כיון דאיפסקא הלכתא לקמן כלישנא קמא דיש לה פצימין כשרה לכו"ע, וע"כ דס"ל גם לרבא שהטפח הוא מחיצה לעצמו ולא ממנו והלאה ממילא ליתא לדין זה דוכן זה לענין שבת, וס"ל להרי"ף ז"ל דמחלקת אביי ורבא כאן בדין מיגו אינו אלא אליבא דלישנא בתרא ואזלי לטעמייהו משא"כ אליבא דלישנא קמא ל"ל דהוי דופן גם לענין שבת, ונכונה השמטת הרי"ף ז"ל: יז. ביאור דעת רש"י ז"ל בסוכה י"ט א'. א) הנה דעת רש"י ז"ל בסוכה (י"ט א') דאויר פחות מג' מצטרף ואין ישנים תחתיו וסכך פסול פחות מג' מצטרף וישנים תחתיו, והתוס' שם השיגו עליו דבכל מקום חשבינן אויר פחות מג' כסתום ע"י לבוד ולא דמי לסכך פסול פחות מג' דאין שייך לומר דהוי כסתום מאחר שיש בו סכך פסול. ולכאורה קושית התוס' צריכה ביאור במש"כ לחלק דבסכך פסול לא שייך לומר דהוי כסתום בסכך כשר דמ"מ סכך פסול הוא, ואמאי לא נוכל לומר ג בזה כיון דהוי פחות מג' הוי כסתום בסכך כמו באויר, ואי משום שיש בו ג"כ סכך פסול נאמר דהוי כמו בסכך בסכך פסול ע"ג סכך כשר דכשר אף דלמעלה הוי פסול ון דבלי הסכך פסול יש כאן סכך כשר, וכמו שכ' התוס' לעיל (ט' ע"ב) שאם הסוכה מסוככת כראוי בסכך כשר וצלתה מרובה מחמתה בסכך כשר אז הסכך כשר דלמעלה מ אינו פוסל יעו"ש ד"ה הא, ומשמע מדבריהם שם שאין חילוק בין קדם הסכך כשר או הסכך פסול יעוי' במוהרש"א