מרחשת חלק א פב

אכ"פ דבגמ' דסוכה שם אמרינן ששינת עראי היא כדי הלוך מאה אמה, ומזה נלמוד סתום מן המפורש שגם שיעור אכילת עראי הוא ג"כ כדי שעור הלוך מאה אמה וכיון ששיעור אכילת עראי בסוכה הוא כביצה, דיותר מכביצה בעי סוכה, מזה יצא לנו ששיעור אכילת ביצה הוא ג"כ כדי הלוך מאה אמה: ואחרי אשר זכינו לזה הרי יבורר לנו שזמנו של אכ"פ להסוברים שהוא ג' ביצים הוא כדי הלוך שלש מאות אמה ולהסוברים שהוא ד' ביצים יהי' שעורו כדי הלוך ארבע מאות אמה: ח) ומעתה נבא חשבון לפ"מ דס"ל ששיעור מיל שהם אלפים אמה הוא כדי שלישית שעה בקירוב שהם י"ח מינוטין, א"כ מגיע לכל הלוך מאה אמה תשע עשריות של מינוט נמצא החשבון להסוברים ששעור כדא"פ הוא ג' ביצים 9x3 27 שהם 2 מינוט ושבע עשריות. ולהסוברים שהם ד' ביצים 9X4 - שהם 3 מינוט ושש עשיריות: אולם לפ"ד הפוסקים שמהלך מיל הוא שני חומשי שעה שהם 24 מינוט יצא החשבון לכל מאה אמה מינוט וחומשו של מינוט. ולפ"ז להסוברים שהם ג' ביצים השיעור של כדי א"פ הוא ג' פעמים 1/5 3-1 מינוט ושלשה חומשי מינוט. או 3 מינוט ושש עשיריות, ולהסוברים שהם ד' ביצים יהי' שיעורו 4 מינוט וארבעה חומשי מינוט, או 1 מינוט ושמונה עשיריות. ובכן יהי' לנו מכל זה שלשה שיעורים: א' 2.07 מינוט, ב' 3.06 מינוט, ועוד ג' 4.08 מינוט: ולענין הלכה לפ"ד יש לנו לתפוס מציעתא בידנו היינו 3.06 מכח ס"ס: ספק שמא הלכה כדברי הסוברים ששיעור מיל הוא י"ח מינוט, א"כ אפי' אם שיעור כא"פ הוא ד' ביצים שיעור זמנו הוא 3.06 ואף את"ל שהם כ"ד מינוטין מ"מ ס' שמא הלכה כמ"ד שהם ג' ביצים יהי' ג"כ שיעור א"פ 3.06 מינוט: ט) ואם כנים אנו בדברינו אלה הרי יש לכוון על ידם דברי התוספתא פ"א דזבים, הביאה הר"ש שם משנה ג-ה: כמה הוא כדי טבילה וסיפוג כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג, כמה הוא שיעור של ראי' מרובה שהיא כמגדיון לשלוח שהן כדי שתי טבילות ושני סיפוגין, ר"ש אומר כדי הקפת הר הבית מבפנים, משלו משל למה"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחילת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הר"ז זב גמור וכו' וכו' ופי' הר"ש כדי הקפת הר הבית דתנן במס' מדות שהי' ת"ק על ת"ק אמה ואם באת למנות היקפו היינו אלפים אמה והאי משלו משל הוא לת"ק ולא לר"ש ותימה הוא שכל כך חלוקין זה מזה, והיינו שהר"ש מפרש דהאי משלו משל הוא לומר שבתוך הילוך של מאה אמה הוא נעשה זב גמור, וכן תפס בפשוטו גם הרא"ש ז"ל שם וע"כ תמה הר"ש איך אפשר שהת"ק ור"ש יהיו כ"כ חלוקין זמ"ז שלר"ש הוא משך של אלפים אמה ולת"ק הוא במשך של מאה אמה, ולענ"ד נראה לולא דבריהם ז"ל דהאי משלו משל של חבל מאה אמה לא הי' ולא נברא במציאות אלא משל הי', ולדוגמא נקטו כדי לבאר בו את המרחק שבין ראי' לראי', ותפסו לדוגמא חבל של מאה אמה שכן הוא מורגל בלשון חכמים לתפוס מדה של מאה אמה למדה גדולה או משוכה כמו בשבת (ד' ז' א') אפי' גבוה מאה אמה, וכן בערובין (ל"ב ב') אפי' עמוק מאה אמה וכן שם (ל"ה ב') וכן שם (פ"ח א') במשנה או חצר מאה אמה והרבה כיוצא בו. (וארכו של חצר המשכן שהי' מאה אמה שימש להם למשל) אבל לא לומר שבשיעור של הילוך מאה אמה הוא נעשה זב גמור בעל ג' ראיות, ואינו אלא משל ודוגמא, והמשל הוא בין לת"ק ובין לר"ש, אלא דלת"ק לא ידענו שיעור מדתו בכמה הוי, ושוב מצאתי להק"א בתו"כ פ' מצורע שגם הוא מפרש כן שאינו אלא משל, ושמחתי שמצאתי לי חבר בזה, והוא נכון וברור לענ"ד: י) וראי' ברורה לדבר שהרי הת"ק מציין לנו שיעורה של ראי' מרובה שהוא כמגדיון לשילוח, ובפי' רב האי גאון לס' טהרות מפרש שהגדיון הי' במקום המקדש ששם שיקצו אנשי יון, והרי השילוח הי' מעין סמוך לירושלים כמו שפרש"י סוכה (מ"ח א') והרי אי אפשר שממקום המקדש עד מעין השילוח שלא הי' בירושלים עצמה אלא קרוב לה יהי' רק משך של מאה אמה, שהרי ירושלים היתה עיר גדולה לאלקים ומרובה באוכלוסין, א"ו שהחבל של מאה אמה אינו אלא משל ולדוגמא נקטו: ואחרי אשר זכינו לזה הרי נרויח לפ"ד למעלה למצוא גם שיעור מדתו גם לת"ק ומתוכו יתבאר לנו שאין המרחק בין ת"ק לר"ש רב כ"כ, והוא שהרי הת"ק שיער בשתי טבילות ושני סיפוגין, וכבר ידענו מגמ' דכריתות שיעור של טבילה שהוא כדא"פ וכמו כן שיעורו של סיפוג הוא ג"כ כשיעור טבילה, וכמו שכ' ג"כ הח"ס בתשובה הנ"ל, ולפ"ז שיעורם של שתי טבילות ושני סיפוגין הוא כשיעור של ארבעה כדא"פ, וכדא"פ הוא ד' ביצים לפ"ד רוב הפוסקים שהוא לפ"מ שהעלינו למעלה כדי הילוך ארבע מאות אמה א"כ שיעורם של ד' כדא"פ הוא אלף ושש מאות אמה, ולפ"ז קרובין דברי ר"ש והת"ק זל"ז דלר"ש הוא אלפים אמה ולהת"ק הוא אלף ושש מאות אמה ואינם חלוקים כ"כ כתמיהת הר"ש: סימן טו ביאור דברי הגמ' בסוכה ז' א' א) בסוכה (ז' א') אמרינן אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת, ויעוי' רש"י שם דמהני האי דופן דליהוי רשות היחיד ולא הוי רשוה"ר, ולענ"ד צ"ע הא בשבת ה' אמרינן דרשוה"ר מקורה פטור משום שאינו דומה לדגלי מדבר, א"כ בלא"ה לא הוי כאן רשוה"ר משום דמקורה הוא מסכך הסוכה ולא מהני האי טפח ולא מידי, ואם נאמר דעכ"פ מדרבנן אסור גם רשוה"ר מקורה דהוי כרמלית ומהני האי מיגו כי היכי דליהוי רשוה"י ויהי' מותר לטלטל אף מדרבנן, א"כ מאי האי דקאמר כאן אבל מקילתא לחמירתא לא, אדרבה הא דאמרינן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת קילא טפי דאין כאן אלא איסור דרבנן משא"כ מיגו משבת לסוכה הוי מצו"ע דאורייתא, אלא דלפי מה שכתבו התוס' כאן ע"ב דגם בסיכך על גבי מבוי שיש בו לחי אין צריך האי מיגו אלא מדרבנן דמדאורייתא בלא"ה איכא ג' מחיצות אלא מדרבנן בלא לחי אסור, והוי זה מיגו לענין סוכה דג"כ אין צריך טפח שוחק אלא מדרבנן, יעו"ש בתוס', אבל עכ"פ תרווייהו דרבנן ואין כאן קילתא וחמירתא: אולם הי' אפשר לומר אף דכאן מותר בטלטול מדאורייתא, מ"מ נפק"מ משום האי מיגו ג"כ לדאורייתא שנעשה סוכה זו רשוה"י גמורה, ואם זרק מרשוה"ר לתוכה חייב חטאת, וא"כ הוי האי מיגו לדאורייתא ושפיר אמרינן כאן דהוי מקילתא לחמירתא דמהני האי מיגו דהוי דופן לענין סוכה גם לענין שבת לשוויה רשוה"י דאורייתא: ב) אבל מתוך דברי הר"ן כאן שכתב שאפי' בסוכה שאסור לטלטל בה מדאורייתא כגון שפרוץ מרובה על העומד וכו' אפ"ה בשבת דסוכה שרי משום מיגו וכו', ומבואר מדבריו דבסוכה זו הי' אסור לטלטל מן התורה אי לאו האי מיגו, וזו ודאי קשה איזה איסור תורה