מרחשת חלק א פא

סימן יד א) ראיתי להגאון רע"א ז"ל בתשובה סי' כ"ד שנסתפק בדין קריאת התורה במנחה ביוה"כ אם היא משום התענית כמו בשאר תעניות, אלא שבהן קורין ויחל וביוה"כ קוראין בפ' עריות, ולפ"ז בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ"פ א"י לעלות, או שקריאת התורה ביוהכ"פ במנחה היא משום קדושת היום כמו בשבת, וגם חולה שאינו מתענה יכול לעלות, ונשאר בצ"ע לדינא: ולדעתי הלכה זו במחלוקת תלוי' במחבר ורמ"א באו"ח סי' תרכ"ב סעי"ב, דלדעת המחבר שם המפטיר בנביא במנחה ביוה"כ חותם בעל התורה ועל העבודה, והיינו משום דס"ל דקריאת התורה במנחה היא משום קדושת היום ע"כ אומר על התורה וכו' וחותם בשל יוה"כ, ואם חל בשבת חותם גם בשל שבת, אבל לדעת הרמ"א שם שאינו אומר כלל על התורה ועל העבודה והיינו משום דס"ל דקריאת התורה במנחה הוא משום התענית וע"כ הוי כמו בתענית דעלמא שאינו אומר על התורה וכו' והכ"נ ביוהכ"פ, ודבר זה מבואר בהגמ"ר פ"ב דשבת שכתב דמשוה"ט אין אומרין על התורה וכו' משום דהפטרה ביוה"כ במנחה הוא לאו משום קדושת היום רק כשאר תעניות בעלמא וע"כ אינו אומר על התורה ועל העבודה, יעו"ש, הרי בהדיא כמו שכתבתי, וכיון דאנן נהיגינן כהרמ"א וע"כ הוי הקריאה במנחה ביוהכ"פ משום התענית, וכמו"ש המרדכי דמה"ט אין אומרין על התורה וכו': ב) ומלשון המרדכי שכ' דהפטרה במנחה ביוהכ"פ אינה משום קדושת היום אלא כשאר תעניות נראה לדייק דדווקא ההפטרה אינה משום קדושת היום, והיינו משום דלא מצינו הפטרה במנחה, דגם בשבת דחמור מיוהכ"פ אין הפטרה במנחה, וע"כ ההפטרה ביוהכ"פ היא משום תענית, אבל קריאת התורה במנחה היא באמת משום קדושת היום, והיינו משום דמצינו קריאה במנחה בשבת ע"כ גם ביוהכ"פ ס"ל להמרדכי דהוי משום קדושת היום, ורק ההפטרה היא משום תענית, ולפ"ז לדינא נראה לחלק דכהן ולוי יוכלו לעלות לתורה במנחה ביוהכ"פ אף אם אינו מתענה משום דהקריאה היא משום קדושת היום, אבל השלישי שהוא גם המפטיר בנביא אם אינו מתענה לא יוכל לעלות משום דהפטרה היא משום תענית: ג) שו"ר בביאור הגר"א לסי' הנ"ל שהביא ג"כ לדברי הגמ"ר אלו ובתוך דבריו העתיק דברי המרדכי בזה"ל: אבל קריאת התורה והפטרה במנחה ביוהכ"פ אינו אלא משום תענית כמו תענית בעלמא וכו', הרי שכ' שגם הקריאה במנחה היא משום תענית, ובאמת במרדכי שלפנינו לא כתב רק שהפטרה היא משום תענית, ואולי בהמרדכי שהי' לפני הגר"א ז"ל נזכר גם הקריאה, ואולי במרדכי שלפנינו נשמטה מלה זו בטעות הדפוס, ולדעת הגר"א גם הקריאה היא משום תענית, ולפ"ד גם כהן ולוי שאינם מתענים לא יוכלו לעלות לתורה במנחה כיון שכל הקריאה משום תענית, וגם לדעת הגר"א ביוה"כ שחל להיות בשבת שאז קורין במנחה בכל השנה והקריאה במנחה בשבת היא משום קדושת היום בזה יהי' הדין דכהן ולוי אף שאינם מתענים עולים, אבל שלישי שמפטיר בנביא לא יוכל לעלות מי שאינו מתענה משום שאין הפטרה בשבת במנחה, והפטרה ביוה"כ הוי משום תענית גם כשחל בשבת כנ"ל: ד) ואני תמה על הגרע"א ז"ל שסתם דבריו להסתפק בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ"פ שאם הקריאה משום תענית לא יוכל לעלות לתורה ולא כתב לחלק דדווקא בחולה שאוכל מיד כל שיעור ככותבת, או יותר בכדי שיעור אכילת פרס, שאז חשוב אינו מתענה, אבל בסתם חולה שהדין הוא שמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור כמבואר באו"ח סי' תרי"ח ס"ז שבאופן זה חשוב שפיר מתענה, כיון דלא אכיל כשיעור יתובי דעתיה חשוב מתענה כמו שכ' הריב"ש בתשו' סי' רפ"ז להדיא כן שכל שלא אכל ככותבת ביוהכ"פ בכדי שיעור אכילת פרס מתענה הוא יעו"ש באורך, והביא כן ג"כ בשם הרא"ה ז"ל שלא איבד תעניתו בכה"ג. ויעוי' במג"א ריש סי' תקס"ח סק"ב שכ' ג"כ כן מדעתיה דנפשיה, ולא ראה שכבר קדמו הרא"ה והריב"ש ז"ל בזה, ולפ"ז שפיר יוכל לעלות לתורה גם במנחה משום דחשוב מתענה כה"ג, וז"ב לענ"ד: וזכורני כשהייתי חולה בתשעה באב והי' קשה עלי התענית נהגתי בעצמי לאכול פחות פחות מכשיעור כדי שלא אהי' מאבד תענית של אותו יום שהיא מדברי קבלה, וחמור כשל יוהכ"פ: ה) ובמשך שיעור זמנו של כדי אכילת פרס נבוכו בו המחברים האחרונים ובקשו לשער ולא מצאו, הח"ס בתשו' סי' ט"ז בח"ו כתב שדעתו למעשה להמתין ולהפסיק בין אכילה לאכילה שיעור ט' מינוטין שזהו שיעור כא"פ, והוכיח זה מהא דאמרו בגמ' כריתות (י"ג א') לא התירו לאכול פחות מכשיעור לירד ולטבול שאם ירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף. ומזה מוכח דשיעור טבילה הוא כמעט כדי שיעור אכ"פ פחות מעט, ובשבת (ל''ה א') אמרינן הרוצה לידע שיעורו של ר"נ יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר"נ, ופרש"י דבכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, א"כ מוכח מכאן דשיעור טבילה הוי ט' מינוטין דהא שיעורו של ר"נ הוא כדי שיהלך אדם משתשקע החמה מהלך חצי מיל שזהו ט' מינוטין, וממילא שיעור אכ"פ נמי הוא כן, וע"כ העלה להלכה למעשה שצריך החולה להפסיק באכילתו ט' מינוטין, יעו"ש: ו) אבל כבר תפסו עליו המחברים האחרונים שבמחכ"ת נעלמו ממנו דברי הרשב"א בחי' לשבת שם שכ' וז"ל: ויעלה דקאמר אין פרושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומי' דירד כלומר ירד מראש הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ושיאכל שם זהו שיעורו דר"נ וכו', ולפ"ז גם לפרש"י בשבת שם י"ל דשיעור טבילה לחוד פחות הרבה, והשיעור שאמרו שם בגמ' במהלך חצי מיל היינו עם הירידה מהר עם העלי' לראש ההר שאחר הטבילה, ונדחה ראי' ואין מכאן מקום להוכיח שיעור כדא"פ כמה הוי: ובאמת בלא"ה קשה לומר ששיעור אכילת ג' או ד' ביצים, לכל מר כדא"ל, ישהה כדי שיעור כל כך גדול של ט' מינוטין שהחוש מכחיש לזה: ויעוי' בזבחים (ל"א ב') שמוכח שם שהקטרה של חצי זית בשר שוהה יותר מכדי אכילת פרס אם לא בהיסק גדול יעו"ש, ואם כדי א"פ הוא שיעור ט' מינוטין ודאי לא ישהה כ"כ הקטרת חצי זית שהיא כדי שתצית האש ברובו (יעוי' מנחות כ"ו ב') אפי' בהיסק קטן, א"ו ששיעורו ש' כא"פ הוא הרבה פחות מזה, ואנחנו לא נדע זמנו: ז) ולענ"ד נראה למצוא קצח סמוכין כדי לשער זמנו של כא"פ מהא דאיתא בסוכה (כ"ו א') אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי או לסוכה, ויעו"ש דלר"י בריה דרב עילאי במוסר שינתו לאחרים וכן לר' יוחנן במניח ראשו בין ברכיו דליכא חשש שמא ירדם מותר לישון שינת עראי חוץ לסוכה וכן הוא בירושלמי שם, יעו"ש ותשכח, ומסתבר לומר מדנקט אכילת ערל ושינת עראי כאחד נראה ששיעור זמנו של שניהם הוא שו ולמ"ד שמותר שינת עראי חוץ לסוכה באופן הנ"ל שימוו זמנה הוא כשיעור זמנה של אכילת עראי, וכן להיפך שיעוו זמנה של אכילת עראי הוא שוה לשיעור זמנה של שינת עראי: ואם כנים אנו ביסוד זה יפתח לנו שער לשער זמנה