מרחשת חלק א פ

אפי' לאחר ג' שנים מתרץ הגמ' אמרי כי מכפר יוהכ"פ על איסורא על ממונא לא מכפר ואיבעית אימא כי מכפר יוהכ"פ על כוליה שיעורא על פלגא דשעורא לא מכפר. ושני תירוצים אלו צריכין טעם להבין אמאי לא מכפר יוהכ"פ אממונא, הא ממון זה ג"כ לגבוה הוא ואין זה עבירות שבין אדם לחבירו וכמו כן פלגא שיעורא דלא מכפר פלא הוא, מי גרע מכוליה שיעורא דמכפר, ועוד יש לדקדק למאי הוצרכה הגמ' לטעם דפלגא דשיעורא ואמאי לא סגי ליה בתירוץ הראשון. והנראה לי בזה דהטעם של תירוץ הראשון שיוהכ"פ אינו מכפר אממונא הוא משום דקימ"ל לענין מעילה בב"ק קי"א שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא, א"כ נהי דיוהכ"פ במקום קרבן קאי וכקרבן כפרה דמי, כ"ז לענין אשם תלוי בעלמא ולענין שאר איסורים שאין שם ממון ואינו מעכב את הקרבן אבל ממון מעילה שמעכב את הקרבן לא מהני יוה"כ ג"כ משום דיוהכ"פ במקום אשם תלוי קאי, אבל במעילה כל שלא הביא הקרן אין הקרבן מכפר וכאן שלא הביא את הקרן לא מכפר לו יוה"כ, ואף דנהנה בפחות משו"פ מ"מ הא קימ"ל בב"מ (נ"ז א') ואשר חטא מן הקדש לרבות פחות משו"פ להשבון וא"כ לא מהני כפרת יוהכ"פ ולא מידי משום דהשבת מעילה מעכב את הקרבן. ועוד הא קושית הגמ' ע"כ צריך להתפרש באופן זה, היינו כיון דאמרת ספק ידיעה מחלק לחטאות דספק ידיעה כידיעה היא וכיון דיוה"כ ג"כ כספק ידיעה דהא במקום אשם תלוי קאי, א"כ ממילא בנהנה שו"פ קודם יוהכ"פ ולא נודע ואחר יוהכ"פ ג"כ נהנה שו"פ חייב שני אשמות משום דידיעת יוה"כ דהוי ספק ידיעה מחלקת לאשמות ולחטאות, וא"כ ממילא הוי ג"כ ידיעה לענין שאין מצטרפין דקימ"ל כחכמים דר"ג דיש ידיעה לח"ש, וע"ז שפיר משני דיוהכ"פ אממונא לא מכפר וע"כ גם בשנהנה קודם יוהכ"פ בשוה פרוטה ואחר יוהכ"פ בשו"פ אינו חייב אלא אחת משום דיוהכ"פ לא מכפר אממונא וכמו שנתבאר דכיון דחייב את הקרן לא מהני כפרת קרבן ולא מידי כ"ז שלא הביא מעילתו, וכיון שאינה מחלקת לחטאות ממילא שוב מצטרפין השיעורין דכל שאינן חלוקין לחטאות מצטרפין, זהו כוונת הגמ' בתירוץ הראשון: אבל באמת תירוץ זה לא יעלה יפה לדברי הכל, דלקמן (כ"ב א') איתא ר"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי, ומודה ר"ע שאינו מביא מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק מעלתי המעות נדבה ואשם תלוי שממין וכו' אר"ע נראין דבריו במעילה מעוטה הרי שיביא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה ע"כ לשון משנתנו. והנה התוס' בשבת (ע"א ב') כתבו (ד"ה מאן) דר"ט דקאמר מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה וחומשה לאו עצה טובה אלא לעולם אינו יוצא מידי עברה בשתי אשמות אלא שיביא אשם מעילתו ויתנה יעו"ש בתוס', ולהבין טעמן וסברתן של ר"ע ור"ט ובאיזה סברא נחלקו ר"ע ור"ט דלר"ט לא מהני אשם תלוי בלי תנאי ולר"ע יוכל להביא אשם תלוי בלי מעילתו ובלי שום תנאי, נלענ"ד דמחלוקתם הוא בזה דר"ט ס"ל כיון דאשם מעילה אינו מכפר עד שיביא מעילתו עמו וא"כ אין קרבן מעילה מכפר עד שיביא הקרן עמו והוא מעכב הכפרה ממילא הוא הדין בספק דמתחייב אשם תלוי אין האשם תלוי מכפר ומגין מן היסורים עד שיביא מעילתו היינו הקרן עמו דספיקו כודאי והממון מעכב הכפרה, וכיון שמחוייב הוא להביא האשם תלוי ממילא מחוייב הוא להביא הקרן, משום דבמעילה אין קרבן מכפר בלא קרן עמו מקודם, וע"כ ס"ל מה זה מביא שני אשמות אלא מביא מעילה וחומשה, אולם סברת ר"ע היא כיון דהא דמשלם קרן של הקדש אינו מצד כפרה רק ממון הוא דחייב, כמו שכתבו התוס' בכתובות (כ"ט ב') ד"ה ל' וממילא בספק מעילה פטור הוא מלשלם וכמו דקימ"ל ספק ממונא לקולא ואינו חייב כלל לשלם מספק ואין עליו חיוב ממון כלל, וא"כ כיון דמן הדין פטור הוא מלשלם משום דס"מ לקולא ממילא אינו מעכב הכפרה כלל, דעד כאן לא אמרינן דהביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא אינו אלא בשחייב ודאי לשלם אז הממון מעכב הכפרה, אבל בספק אין כאן חיוב ממון כלל שיעכב את הכפרה דאין כאן קרן כלל כיון דפטור הוא מספק, ואף שהתוס' כתבו בפסחים (כ"ט א') דאם אין קרן אין אשם מעילות, זה אינו אלא באשם מעילה ודאי, דבזה כל שאין תשלומי קרן פטור הוא מקרבן מעילה, אבל קרבן אשם תלוי אינו תלוי כלל בחיוב קרן דהא חיוב אשם תלוי אינו דווקא במעילה דהא גם בשאר איסורין נוהג שאין שם קרן כלל, וא"כ דין קרבן אשם תלוי לא תלוי כלל בחיוב הקרן וע"כ ס"ל לר"ע דיוכל להביא אשם תלוי על המעילה בלא הקרן ורק שכיתודע לו יביא את המעילה ואשם ודאי. זה לענ"ד ביאור מחלוקת ר"ט ור"ע והדברים נכונים לענ"ד: מעתה תירוץ הגמ' דאממונא לא מכפר וכתבנו בביאור הדברים משום דעד שהביא מעילתו לא יצא, זה אינו אלא אליבא דר"ט דס"ל דגם בספק מעילה מחוייב להביא הקרן עמו, וע"כ אמרינן שפיר יוהכ"פ דבמקום אשם תלוי קאי לא מכפר משום דצריך להביא הקרן עמו, אבל לר"ע דס"ל דיוכל להביא אשם תלוי בלא מעילתו ואינו מעכב כלל את הקרבן וא"כ ביוה"כ דבמקום אשם תלוי קאי ג"כ מכפר וחשוב כידיעת ספק, ולא יעלה תירוץ הגמ' אליבא דר"ע, וע"כ הוצרך הש"ס לאמר ואיבעית אימא כי מכפר אכוליה שיעוריה אפלגא שיעוריה לא מכפר, ובביאור תירוץ זה נלענ"ד בהקדם דברי התוס' (ז' א') ד"ה דחנקתיה אומצא שכ' מכאן מדקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרת דהא הכא זרעו לא נחנקו, ואתי יוהכ"פ ומכפר ואכתי לא משכחת לה כרת בבניו ואומר ר' כיון דבעוד הבשר בין שיניו חרה בו אף ה' ונפרע ממנו קודם שתמצא שהות למצוא כפרה לא נמחל העוון ונכרתין גם זרעו. דליכא למימר להם נמחל שהרי הם לא חטאו עכ"ל, מבואר מדברי התוס' דלא שייך כפרת יוהכ"פ רק על חטא שחטא אבל אם לא חטא לא שייך כפרה ע"ז משום שלא על חטא אין כפרה, והנה לפי מש"כ לעיל דעיקר קושית הגמ' היא לר"ל דס"ל די"ס מחלקת לחטאות וגם ס"ל דמבעט ביוהכ"פ מכפר לא מצי לשנויי במבעט דאף במבעט מכפר, אבל לריו"ח ולשאר אמוראי מצי לשנויי במבעט ולא קשיא מידי, והנה ר"ל ס"ל ביומא ע"ד ח"ש מותר מן התורה ולפ"ז לדידיה בנהנה מח"ש ליכא איסורא כלל, וממילא אין יוהכ"פ מכפר על זה דשלא על חטא אין יוהכ"פ מכפר, וע"כ ממילא ההנאות מצטרפין לשיעור דהא אמרינן במכילתין (י"ג א') שאם אכל פחות מכשיעור לטמא את הגויה וירד וטבל ועלה והשלימו מצטרף לטמאו ולא סלקא ליה טבילה זו משום דעדיין לא הי' טמא. וע"כ ממילא שני הח"ש מצטרפין, והכ"נ יוהכ"פ כטבילה דמיא דכל שאכל ח"ש שאינו איסורא לר"ל אין יוהכ"פ מהני לכפר משום שעדיין לא חטא וע"כ בשהשלימו אחר יוהכ"פ מצטרף לקמייתא שקודם יוהכ"פ דומיא דטבילה, וזה נכון לע"ד. שוב מצאתי במל"מ מה' שגגות שכתב להסביר זה ג"כ כמו בטבילה לח"ש, אבל מדבריו נראה דגם לריו"ח דס"ל ח"ש אסור מן התורה ג"כ מכפר ולכאורה זה אינו דלריו"ח דאיכא איסורא דאורייתא אמאי אין יוהכ"פ מכפר, ועיי"ש שרצה לחלק בין יוהכ"פ לטבילה, אבל לא זכר את דברי התוס' בכריתות שהבאתי: