מרחשת חלק א ח

לפרש אינו שלו דחמץ שאני שאינו שלו כלל ומן הטעם שאמרנו: ב. אולם אכתי פש גבן לברורי דהא קרא דלא יאכל שממנו למד הרמב"ם ז"ל דח"ש חמץ אסור אפי' היכא דלא חזי לאיצטרופי הא מיירי בחמץ בזמנו אבל לפני זמנו ולאחר זמנו דנפק"ל מקרא דלא תאכלו וכו' בהם הוי חמץ ככל איסורים שבתורה שח"ש אינו אסור מן התורה אלא היכא דחזי לאיצטרופי וממילא שלא כדה"נ דלא חזי לאיצטרופי אינו אסור אלא מדרבנן. ולפ"ז חמץ קודם זמנו שמותר שלא כדה"נ חשוב שפיר שלו א"כ אכתי תקשה הא אמרינן שם בפסחים וליבטליה בשית ומשני כיון דאסירי דרבנן עלויה כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קיימא ול"מ לבטל ליה ואמאי א"י לבטל לרב קודם זמנו הא אינו אסור שלא כדה"נ והוה שלו וכש"כ בשעות דרבנן, גם צריך טעמא בעיקר דברינו אמאי הוי שלו דהא מ"מ מדרבנן אסור גם שלא כדה"נ א"כ לא הוי שלו כדאמרינן הכא דחמץ בשעות דרבנן ל"מ לבטל ליה לרב דלא חשיב שלו ומכש"כ איסורי הנאה דאורייתא שעכ"פ מדרבנן אסורים שלכדה"נ בודאי לא חשוב שלו וזוהי פרכא עצומה לכל דברינו: והנראה לומר בטעמא דמילתא דאיסורי הנאה אף שאסורין שלכה"נ מדרבנן חשוב שפיר שלו הוא עפ"י מש"כ הש"ך ביו"ד סקי"ט ובחו"מ סי' רל"ד דמשו"ה אמרינן שאם מכר לו איסור דרבנן אינו מחזיר לו הדמים דחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון יעו"ש, א"כ הכ"נ כיון דאיסורי הנאה מדאורייתא שלו הם ואין לאחרים זכות עליהם משום דעדיין יש לו זכות בהם ליהנות מהם שלא כדה"נ וע"כ אף דחכמים אסרו אח"כ אותם אף שלא כדה"נ מ"מ לא נפקע משום זה זכותו ורשותו עליהם, שחכמים לא גזרו איסור כדי להוציא ממון מרשותו ויהא הפקר וכמו שכ' הש"ך בדומה לזה, ולענין זה העמידו דבריהם על דין תורה ועדיין חשוב שפיר שלו, וכל זה בשאר איסורים שבתורה, אבל חמץ בפסח כיון כשיגיע פסח בזמנו מדאורייתא חשוב הפקר דהא אסור שלכדה"נ מדאורייתא וכדכתיבנא ויעשה ממילא הפקר וכיון שחכמים הקדימו זמן איסורו שיחול משש שעות כל דתקנו כעין דאורייתא תקנו והרי הוא כמו שחל פסח משש שעות ולמעלה וע"כ שפיר הוו הפקר ג"כ מהתחלת שש שעות ולא מצי לבטל גם לרב: א) אמנם מדברי התוס' בפסחים (כ"ח א') ד"ה ותנן שכתבו דמשו"ה שרו רבנן לפרר ולזרות לרות אף שבע"ז אסרו משום שהוא נעשה זבל ומגדל צמחים, היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור שלכדה"נ וכה"ג לאי דרך הנאה היא יעו"ש הרי שכ' דחמץ אינו אסור אלא דרך הנאתו וזה שלא כדברינו למעלה, ומוכרחים אנו לומר שהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם דיליף דח"ש אסור מן התורה אף היכא דל"ח לאיצטרופי: אולם יש לומר עוד, לפ"מ שכ' האחרונים ז"ל ומהם מוהרש"א ז"ל בפסחים (מ"ד א') בתוס' ד"ה לענין, וכן רצה לומר כן הר"ש בעוקצין פט"ו דח"ש ע"י תערובות אינו אסור מן התורה ולפ"ז י"ל שגם ח"ש חמץ שאסור מן התורה אף דל"ח אליצטרופי מ"מ ע"י תערובות מותר מן התורה וכן נראה מלשונו של הרמב"ם ז"ל שכ' האוכל מן החמץ עצמו כ"ש וכו' הרי שדייק דוקא עצמו, אבל אם הוא ע"י תערובות אינו אסור מן התורה, ולפ"ז ממילא בשלא כדה"נ אף דכ"ש מיהא איכא ואסור מן התורה בחמץ מ"מ ע"י תערובות אינו אסור מן התורה וכמו בח"ש, ולפ"ז ניחא הכא במפרר וזורר לרוח אף דנעשה זבל מ"מ הא לא נהנה ממנו רק ע"י תערובות, דהא מה"ט שרי רי"ו גם בע"ז משום זו"ז גורם ושרי מטעם ביטול וכמו שכ' הר"ן שם סו"פ כל הצלמים, וא"כ אף דרבנן אמרי דלא חשוב להו ביטול מ"מ תערובות מיהא הוי וכיון שההנאה באה שלא כדה"נ ע"י תערובות ושרי מן התורה ע"כ לא חיישי רבנן בחמץ פן יעשה זבל שאף אם נעשה זבל מ"מ אין איסורו מן התירה דהוי שלא כדה"נ ע"י תערובות משא"כ בע"ז שאסור אף כ"ש ולוקה עליה אף על כ"ש כמו שכ' הרמב"ם בפ' י"א מה' מאכלות אסורות ה"א שהנהנה מע"ז בכ"ש הר"ז לוקה ממילא אף שלכדה"נ לוקה עליה דכ"ש מיהא איכא וכמו שכ' מוהרש"ל אליבא דר"ש, ואף ע"י תערובות כמו שכ' התוס' בע"ז ס"ח שלא כרבנו יקר יעו"ש, וזהו שכ' התוס' דבע"ז שלא כתוב בה אכילה אז שלא כדה"נ אסור היינו כיון דלא כתיב בה אכילה ובכ"ש לוקה וע"כ אף שלא כדה"נ לוקה ואף ע"י תערובות אסור מן התורה, וראי' לדבר שגם התוס' ס"ל דבאיסורי ע"ז גם על כ"ש לוקה וכמש"כ הרמב"ם מהא שכתבו התוס' בפסחים (מ"ז א') ד"ה מוקדשין דמשו"ה לא חשיב במשנה מכות יש חורש תלם אחד גם לאו דמעילה משום דלא חשיב רק הנך דלקי עלייהו אף על חרישה כ"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש שו"פ יעו"ש, ובמכות כ"ב א' פריך רב אשי וליחשוב נמי החורש בעצי אשרה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק וכו' ואם נאמר שגם באיסורי ע"ז אינו לוקה עד שיהנה שו"פ א"כ מאי פריך דלחשוב החורש בעצי אשרה הא המשנה לא חשיב אלא הנך לאוי דלקי אכ"ש, א"ו דהתוס' ג"כ ס"ל דאיסורי ע"ז לקי עלייהו אף על כ"ש, והנה יישבנו באופן שלא יקשה עלינו מדברי התוס' הנ"ל: ב) אולם מה שעומד לנגדנו ע"מ שכתבנו דחמץ בפסח אינו שלו ומכש"כ שלא יוכל לזכות בו הוא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' א' מה' חו"מ שכתב שאם קנה חמץ בפסח הר"ז לוקה על ב"י וב"י, וזוהי שקשה איך עבר על ב"י הא אין זכי' באסורי הנאה והוי הפקר ולא מצי קני לו, וכמו דאמרינן דלא יוכל לבטל וכש"כ לפמש"כ דהוי הפקר ואינו שלו ואיך יזכה בו, אולם כבר עמד בזה הנוב"י במהד"ק סי' י"ט ויעו"ש שכ' לדחוק דב"י שאני דכיון דגילתה תורה שעובר בב"י אף שאינו שלו, הכ"נ אף בקנה חמץ אף דלא קנה את החמץ מ"מ עבר עליה בב"י דהא כל חמץ בלא"ה אינו ברשותו ומ"מ אוקמי רחמנא ברשותו לענין ב"י והכ"נ בקנה יעו"ש, ויש להביא סמוכות לסברא זו מגמ' דב"ק (ס"ט ב') דאמר רבא אי לאו דאמר ריו"ח וכו' יעו"ש, וכה"ג מצינו לענין תשלומי דו"ה למ"ד חיובו לפני יאוש הוא אף דלא מהני מכירתו מ"מ חייב עליה דו"ה: אולם בעיקר דבר זה כבר ישב על מדוכה זו הר"ן בע"ז פ' כה"צ על הא דאמרינן שם דילמא אגבה לה והדר מבטל לה אלמא דיש זכיה באסורי הנאה וכ' ע"ז הר"ן דשאני ע"ז של עכו"ם כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם ע"כ מצי זכי בה וכ' עוד דמכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר לישראל לזכות בו ותו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל הר"ן הרי שכ' דמשו"ה מהני זכיה בחמץ של עכו"ם מטעם כיון שמותר לישראל אחר הפסח חשוב ממון ומצי זכי בה ואף דלאחר שיזכה בו יהי' אסור לעולם מ"מ מהנו זכיתו כיון דקודם זכיה חשיב ממון הרי זכה בדבר שיש בו חשיבות ממון, וכמו בע"ז דמהני זכי' מה"ט אף שלאחר שיזכה בו יהי' אסור לעולם משום דהוי ע"ז של ישראל מ"מ מהני זכייתו: ולפ"ז הרי נכונים דברי הרמב"ם ז"ל דהא דקנה חמץ שעובר בב"י מיירי כגון שקנה מהעכו"ם דמהני בו זכיה: ואין להקשות לפ"ז אמאי לא מהני ביטול חמץ אח"ז איסורו דהא יהא מותר אחר הפסח וחשוב ממון כמו דמהני בו זכיה, ואין לתרץ אף דמהני זכיה בחמץ זה מ"מ כיון שאינו תערובית יכול