מרחשת חלק א ז

עליהם שלא כדה"נ עי"ש ע"כ הוו הפקר ומותרין משום גזל). ד) ועפ"ז יש ליישב קושיתנו בתחלת דברינו אמאי לא מצי לבטל חמץ אח"ז איסורו כיון דאסורי הנאה הוי שלו ולרב ע"כ מצי להפקיר דשא"ב כמו שהוכחנו למעלה, ומה שכתבנו שם דרב אינו מוכרח לסבור דאדם מקדיש או מפקיר דשא"ב ורק קדושת הגוף חלה על דשא"ב כמו שכ' הקצוה"ח סי' קי"ז, כעת ראיתי שבס' עונג יו"ט סי' פ"ב שדי ביה נרגא בתירוץ הקצוה"ח דדוקא לר"ל מוכרח לומר דס"ל א"מ דשא"ב א"כ אמאי צריך ריו"ח לדחוקי בב"ק (ע"ו א') דר"ש שם אמילתא אחריתא קאי יעו"ש והא לרי"ו דמוקי לה בשוחט תמימים וכו' א"כ הוו קדושת הגוף א"כ מצי לאוקמי בשהקדישו בעלים ביד גנב ושפיר חלה עליה הקדושה משום דהוי קדושת הגוף וכמו שכ' התוס' שם דלר"ל דמוקי לה כשהקדישו בעלים ביד גנב ל"צ לאוקמי דעל מילתא אחריתא קאי, אע"כ דלריו"ח גם קדושת הגוף אינה חלה על דשא"ב, וא"כ רב ע"כ צריך לומר דס"ל כצנועין דאדם מקדיש דשא"ב, והדרא קושיא לדוכתא אמאי ל"מ לבטל חמץ בתר זמן איסורו לדידיה: וע"פ דברינו הנ"ל יש לתרץ בהקדם דברי התוס' בשבועות (כ"ב ב') ד"ה דמוקי בתירוצם השני דשבועה אינה חלה על חצי שיעור לרי"ו שחצי שיעור אסור מן התורה, ומאי דפריך התם ריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל היינו דהקושיא היא על שלא כדרך הנאתן, ותמהו מוהריב"ל ומוהרש"ל שם א"כ מ"ט דר' שמעון דפטר הא שלא כדרך הנאתן מותר מדאורייתא ושפיר חלה עליו השבועה גם לר"ש, ותי' ע"ז דלר"ש דאית ליה כ"ש למכות גם שלא כדה"נ לוקה דכל שהוא מיהא איכא, ותמה עליהם מוהרש"א ז"ל א"כ הד"ק לדוכתא כאן לדעת התוס' בתירוץ זה דכל שאסור מן התורה אין שבועה חלה עליו וע"כ גם על ח"ש אינה חלה ואם נאמר כל שלכ"ד הנאתן כ"ש מיהא איכא א"כ אכתי הוי כמו ח"ש שאסור מן התורה ואין שבועה חלה עליו, ומה הועילו התוס' בתירוצם זה יעו"ש במוהרש"א שהניח דבריהם בקושיא, אמנם אנכי תרצתי דבריהם ואח"כ מצאתי להשעה"מ שתי' כן, והוא דכל עיקר מה דאסור לריו"ח ח"ש מן התורה הוא מכח הסברא דחזי לאיצטרופי א"כ כל זה בח"ש דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם אבל בשלא כדה"נ שלא שייך לאיצטרופי דכל שיאכל שלא כדה"נ הוי רק ח"ש ממילא אין אסור מן התורה רק מדרבנן, משא"כ לר"ש דאית ליה כ"ש למכות לאו משום דחזי לאיצטרופי אלא משום דלר"ש לא ניתנו שעורין למלקות ע"כ שפיר גם שלא כדה"נ חשוב כ"ש וחייב, והוא תירוץ נכון: ואנכי ת"ל מצאתי סמוכות לדברי מוהרש"ל אלו מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מאכלות אסורות הכ"א שכ' אבל האוכל ברי' טמאה בפני עצמה כולה הר"ז לוקה מן התורה ואפי' היתה פחותה מן החרדל וכו' ואפי' סרחה הבריה ונשתנית צורתה הואיל ואכלה כולה הר"ז לוקה עכ"ל, ויעוי' בהה"מ שכ' ומה שכ' רבנו ואפי' סרחה הברי' וכו' הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראוי' לאדם אבל אם סרחה כ"כ כבר ביאר רבנו פי"ד שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאכילת אדם הר"ז פטור וכו', ולענ"ד תמוה א"כ אפי' אכל מקצתה אם יש בה כזית חייב ומה זה שכ' הואיל ואכלה כולה לוקה דמשמע דמשו"ה בסרחה חייב משום דברי' הוי, ולזה נראה בכוונת הה"מ וביאור דברי הרמב"ם ז"ל אלו דודאי בשסרחה והבאישה עד שאינה ראוי' לאוכל אדם גם בברי' פטור משום דקימ"ל כר"ש בנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה וכמו שכ' הה"מ כאן א"ו מיירי בשסרחה קצת שלא נפסדה מאוכל אדם אלא כיון דסרחה הוי זה שלא כדרך הנאתן, וע"כ בכל אסורין שבתורה ששיעורן בכזית הי' פטור משום שאוכל שלא כדרך הנאתן, אבל כאן דברי' הוי וחייב אפי' בכל שהו ע"כ גם בשסרחה קצת הר"ז לוקה כיון שאסורה בכ"ש ע"כ גם בשלכדה"נ כ"ש מיהא הוי וכסברת מוהרש"ל ז"ל. וז"ב לענ"ד בביאור דברי הרמב"ם ז"ל: ולפ"מ שכ' במק"א דלדעת הרמב"ם ז"ל גם מה שאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ קרוי' נבלה כל עוד שלא נפסלה מאכילת כלב ומה שפטור על נבלה שהסריחה והבאישה עד שאינה ראוי' לאכילת אדם הוא רק משום דהוי שלא כדרך אכילתן כמבואר בדבריו פי"ד מה' מ"א שכולל כ"ז בדין שלא כדרך הנאתן, א"צ כלל לדברי הה"מ שמיירי בשראוי' עדיין לאכילת אדם אלא שהסריחה קצת דלפמש"כ אף בשאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ חייב בבריה כיון שהיא בכ"ש ולוקה עליה אף בשלא כדרך אכילתה: ה) והנה הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ ה"ז כתב האוכל מן החמץ עצמו כ"ש הר"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ וכו' וכבר עמדו בזה הכ"מ וכן המוהרלנ"ח הובא במל"מ שם לאיזה צורך כ' הרמב"ם למוד חדש לחמץ שאסור בו ח"ש הא בכל איסורין קימ"ל ח"ש אסור מן התורה ולמאי צריך קרא מיוחד לחמץ, ויעוי' במל"מ מש"כ בשם המוהרלנ"ח, אולם הנוב"י מהדורא ב' או"ח סי' נ"ג כתב דמשו"ה כ' הרמב"ם למוד מיוחד בחמץ להורות לנו דבחמץ אסור מן התורה ח"ש אף היכא דלא חזי לאיצטרופי דבשאר איסורין אינו אסור אלא מטעם דחזי לאיצטרופי. משא"כ בחמץ דאסור מה"ת אף היכא דל"ח לאיצטרופי, ונ"מ כגון דקאי בסוף פסח דאין עוד שהות לאכול ח"ש השני מ"מ אסור מן התורה יעו"ש ולפ"ז כיון דחמץ בפסח אסור מן התורה אף היכא דלא חזי לאיצטרופי א"כ ממילא קם לן דינא מזה דשלא כדה"נ אסור ג"כ מן התורה דכ"ש מיהא איכא, וכמו שכ' מוהרש"ל, ואף שלא כדה"נ לא חזי לאיצטרופי וכמו שכ' למעלה מ"מ הא בחמץ גם היכא דלא חזי לאיצטרופי ח"ש אסור מן התורה ממילא ג"כ שלא כדה"נ דכ"ש מיהא איכא וכמו שנת' וכמו כן הנאה גם שלכדה"נ אסור מן התורה דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה נפק"ל מלא יאכל וכו': וכיון שזכינו לדין זה דחמץ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה אסור מן התורה אף שלא כדה"נ, א"כ הר"ז כמו כלאי הכרם שאסור מן התורה שלכדה"נ שכ' לעיל דמשו"ה הוי הפקר ואינו שלו והכ"נ בחמץ שאסור מן התורה אף שלא כדה"נ וע"כ חמץ בפסח גם לרב דס"ל א"מ דשא"ב אינו יכול לבטל אח"ז איסורו משום דחמץ שאני דהוי אינו שלו לאח"ז איסורו ואינו דומה לשאר אה"נ, וזה י"ל עוד בכוונת רש"י ז"ל שכ' על הא דחמץ אינו ברשותו אינו שלו' מלבד מה שכ' למעלה בכוונתו י"ל עוד משום דכיון דלרב קיימינן ולרב הא אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב משו"ה השכיל לפרש הערה. ומאי דאמר שמותרות משום גזל ופטורות מן המעשר לכאורה למאי נפק"מ הא בלא"ה אסורין בהנאה (ויעוי' ב"ק פ' ב' כה"ג) י"ל דנפק"מ כגון שיש חולה שיב"ס לפנינו וצריך להאכילו כלאים אלה לצרכי רפואתו וקמ"ל התוספתא שא"צ ליטול רשות מהבעלים משום דהוי הפקר וגם פטורות מן המעשר כדין הפקר שפטור מן המעשר וא"צ להפריש ממנו מעשר כלל כדי להאכילו לחולה, ואף דבלא"ה פטורין מן המעשר לכאורה כיון שאסור באכילה ובהנאה ופטורות מטעם דבעי ראשית ששיריה ניכרין או משום תתן לו ולא לאורו שלא היתה להם שעת הכשר כדאיתא בפסחים (ל"ג א') ויעוי' תוס' שם כ"ה א' ד"ה הואיל, אפשר לומר שאין זה אלא בתרומה דבה כתיב תתן לו או ראשית וכו' אבל במעשר ל"ב ראשית ששיריה ניכרין, וכן תתן לו ולא לאורו שנאמר כך אצל תרומה ולא לגבי מעשר ויעוי' ר"ש פ"ג דתרומות מ"ה שכ' כן דלא בעי ראשית ששיריה ניכרין אלא בתרומה ולא במעשר ויעוי' רמב"ם פ"ג מה' מעשר ה"ו וצ"ע בזה ואכ"מ