מרחשת חלק א עג

ראוי לומר גם בנוגע לתחומין ביוה"כ שלא יתכן שיהא המעביר ד"א ביוה"כ מותר מן התורה והמהלך לוקה, א"כ לפ"ד בדעת רפרם שאין איסור העברת ד"א ביוה"כ ג"כ אין איסור תחומין מן התורה ביוה"כ: ז) והנה מה דדחי הגמ' בכריתות דשעיר המשתלח שאני שהכשרו של יוה"כ בכך לפ"מ שמפרש רב ששת ביומא דלמאי הלכתא הוא שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, תם אני ולא אבין וכי הכשרו של יוהכ"פ הוא בשעיר חולה שצריך להרכיבו על כתיפו, אדרבה הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא למי שראוי לשם וחולה פסול לפסול לקרבן כדאמרינן בתמורה פרט לחולה זקן ומזוהם, וא"כ הכשרו של יוה"כ הוא דווקא בשעיר שאינו חולה רק שקרה מקרה שנחלה השעיר אחר הגרלה, וא"כ ל"ש לומר שהכשרו של יוה"כ בכך, וא"כ שפיר מוכיח רפרם מכאן שאין ערוב והוצאה ביוה"כ. וכ"ז לפי אוקימתת ר"ש דמה שצריך עתי אפי' בשבת הוא כשחלה להרכיבו על כתיפו: אולם הסוגיא דכריתות לא ס"ל כרב ששת מדלא מייתי שם הא דרב ששת, *מה שצריך קרא עתי אפי' בשבת הוא לעצם השלוח משום דס"ל שם דתחומין דאורייתא או בי"ב דלכו"ע דאורייתא, ומזה מוכיח רפרם שאין ערוב והוצאה ביוה"כ היינו העברת ד"א ברשוה"ר והיינו כיון שמוכח מברייתא זו שאין איסור תחומין ביוה"כ מדצריך קרא דדוחה איסור תחומין של שבת, וע"כ הא דאין איסור תחומין ביוה"כ משום שאין העברת ד"א ברשוה"ר ביוה"כ וע"כ אין גם איסור תחומין וכמו שכ' הרמב"ם, וזהו שאומר רפרם ז"א שאין עירוב והוצאה ביוה"כ והיינו ד"א ברשוה"ר, וע"ז שפיר דחי דשאני שעיר המשתלח דהכשרו של יוה"כ בכך, לשלחו אל ארץ גזרה אפי' מחוץ לתחום: ח) אחרי כתבי דברים אלו מצאתי שתו"י ביומא הרגישו בזה ודרכו קצת ליישב סתירת הסוגיות בדרך זה, אלא שלא נראה שיהו שנים אלו דברי רפרם (והיינו שביומא קאי על איסור הוצאה ובכריתות הוא על איסור תחומין), אבל לפמש"כ ובארתי דברי רפרם שפה אחת ודברים אחדים המה דבריו שביומא ושבכריתות, ובשניהם כוונת רפרם להוכיח שאין איסור העברת ד"א ברשוה"ר ביוה"כ וכמו שבארנו. שו"מ להנוב"י מה"ת או"ח סי' מ"ו שג"כ העיר בזה ודבריו שם קרובים הם לדברי הש"א סי' הנ"ל: ואחרי הודיע ה' אותנו כל אלה שרפרם לא אמר שאין עירוב והוצאה ליוה"כ אלא בהעברת ד"א שבזה נסתרו ראיות הש"א דלא קיימ"ל כוותיה דרפרם, הרי אפשר שלא נדחו דברי רפרם בזה מהלכה, הרי בזה נרויח ליישב תמיהת התוס' במגילה (ד' ב') ד"ה ויעבירנה על הא דתוקעין במוצאי יוה"כ קודם שיבדיל, והלא יש לגזור משום שמא ילך אצל בקי כדחיישינן מה"ט בר"ה שחל להיות בשבת, ולפי האמור דהעברת ד"א אינו אסור מן התורה ביוה"כ ושאפשר דקימ"ל בזה כרפרם, א"כ לק"מ שלגזור שמא ילך אצל בקי שגזירה זו אינה אלא משום העברת ד"א ברשוה"ר כמו שכתבנו למעלה בשם התוס' דסוכה, וביוה"כ ליכא למיגזר שאין העברת ד"א אסור בו מדאורייתא: ט) והנה ביומא (ע"ח ב') על הא דאמר שם שמותר לצאת ביוה"כ בסנדל של שעם, מתיב רמב"ח הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ורי"ו אוסר, ותני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ, אלא אמר רבא דכו"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ומ"ס לא גזרינן, והתו"י שם הקשו מנ"ל דטעמא דכו"ע שוין ביוה"כ דאסור משום דחשיבי ליה מנעל, דילמא טעמא דאסר ליה ר' יוסי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות ויעו"ש מה שתי', ולפי מש"כ בדברי רפרם דאין ערוב והוצאה ליוה"כ היינו העברת ד"א ואפשר שלא נדחו דבריו מהלכה, א"כ שפיר קאמר רבא דכו"ע מנעל הוי, דאי משום דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד"א לא הי' אוסר ומה ביוה"כ, שאין העברת ד"א אסורה מן התירה ביוה"כ ולא הוי גזרינן, ומתורצת לכאורה בזה קושית התוס', ואף דבכריתות (י"ט ב') הגביה חפץ בין השמשות מוכח שם דרי"ו אית ליה ערוב והוצאה ביוה"כ, בכריתות בהוצאה מרשות לרשות מיירי, שפיר אית ליה לרי"ו דאסור, אבל כאן הא משום העברת ד"א ביוה"כ ל"ג משום דביוה"כ אינו אסור מן התורה: י) אמנם לענין דינא ופסק הלכה אם קימ"ל כוותיה דרפרם בהעברת ד"א ביוה"כ, הנה אף שדברי הרמב"ם בפ"ח מה' עירובין ה"ד לכאורה נוטין כן, שהרי כתב שם כשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביוה"כ חייב, משמע דווקא מרשות לרשות אבל מעביר ד"א לא מדלא כתב ג"כ מעביר ד"א ברשוה"ר שלא נכלל בדין של הוצאה מרשות לרשות, כמו שנראה מלשונו בפי"ב מה' שבת ה"ח, מ"מ אין לבנות דיק מזה דשם בה' עירובין מיירי שצריך ערובי חצרות ביוה"כ כמו בשבת, וע"כ הקדים לומר שהמוציא מרשות לרשות חייב ביוה"כ והלכך צריך ע"ח גם ביוה"כ, אבל דין מעביר ד"א לא שייך התם כלל וע"כ לא הזכירו, ואדרבה מפורש מוכח מדברי הרמב"ם שגם מעביר ד"א ביוה"כ חייב, שהרי בה' שביתת עשור פ"א ה"ב כתב כל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה חייבין על זדונה בעשור כרת וכו', הרי שכלל גדול נקט ואתי שחייבין כרת בעשור על כל מה שחייבין בשבת סקילה בלי שום יוצא מן הכלל, וזה שלא כרפרם: יא) וחייליה דרבנו הרמב"ם ז"ל הוא מכח משנה דמגילה (ז' ב') שהביאה ג"כ הש"א שאין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונה בידי אדם וזה זדונו בכרת, ולדברי רפרם הרי יש בין יוה"כ לשבת ערוב והוצאה, ואף שהש"א עצמו דחה אח"כ ראי' זו משום דמתניתין ב"ש היא כמו המשנה הסמוכה למעלה מזה, אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דמוקמינן לה בביצה כב"ש, ולב"ש ודאי יש ערוב והוצאה ביוה"כ שגם ביו"ט ישנה לב"ש, אבל לפ"ד למעלה שגם ב"ש מודים שהעברת ד"א אינה אסורה ביו"ט קמה ונצבה הראי' ממשנה זו דמגילה, דאם איתא דהעברת ד"א אינה ביוה"כ הרי יש בין יוה"כ לשבת דין מעביר ד"א, אלא שלא תקשה לרפרם ממשנתנו זו י"ל דרפרם ס"ל באמת דתנאי פליגי בזה, וברייתא דעתי אפי' בשבת ס"ל דלא כמשנתנו דמגילה ואין ערוב והוצאה ליוה"כ. אבל לפ"ז ממילא מוכח דלא קימ"ל כרפרם, שהרי לפי דחוי הגמ' דכריתות משום שאני שעיר המשתלח שהכשרו של יוה"כ בכך, שוב אין לנו ראי' מברייתא דעתי וכו' שאין ערוב והוצאה ביוה"כ, וא"כ ודאי קימ"ל כסתמא דמשנתנו דמגילה אחרי שלא מצינן מי שחולק בדבר ויסבור את ההיפך מזה. ושפיר נקטינן לפסק הלכה שגם מעביר ד"א ברשוה"ר ביוה"כ חייב. ואף שהרמב"ם פי"ב מה' שבת ה"ח הנ"ל כתב וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשוה"ר מתחלת ארבע עד סוף ארבע ה"ה כמוציא מרשות לרשות וחייב, וכתב עלה הה"מ שם בהזורק מסקנא דגמ' כל ד"א ברשוה"ר הלכתא גמירי לה, הרי שהרמב"ם ז"ל תפס שד"א ברשות הרבים הלכה היא ואיך למדים ממנה ליוה"כ שאין למדים מהלכה, נ"ל שהרמב"ם דייק כן לשון הגמ' כל ד"א ברשוה"ר הילכתא גמירי לה לשון .''כל'' שפת יתר הוא לכאורה, מזה דקדק רבנו שכוונת הגמ' לומר בזה היינו כל ד"א, היינו שגם ביוה"כ הלכתא גמירי לה שחייב בה ולכך נאמרה ההלכה ופסק כסתמא דגמ': סימן יג א. שבת (ל"ה ב'): אר"י ב"ז העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממנ"פ, וכתב ע"ז רש"י ד"ה