מרחשת חלק א עב

שהוצאה ביו"ט אסורה מן התורה אין זה אנא בהוצאה מרשות לרשות היינו מרשוה"י לר"ה או איפכא אבל העברת ד"א אינה אסורה ביו"ט מן התורה אף לב"ש, והנה התוס' בסוכה (מ"ד א') ובביצה (י"ח א') עמדו על הא דאמר רבה טעמא שגזרו על לולב ושופר וכולהו בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשוה"ר ולא אמר משום שמא יוציאנו מרשוה"י לרשוה"ר או איפכא, היינו משום דמרשות לרשות איכא גפופי החצר וליכא למיגזר דלא משתלי כיון דאיכא היכירא, אבל ד"א ברשוה"ר כיון דליכא היכירא שפיר איכא למיגזר, יעו"ש בתוס', וכ"כ הר"ן בסוכה שם וכן הוא ברשב"א ביצה שם, והשתא כיון שעיקר הטעם שגזרו בשופר ובלולב אינו אלא משום ד"א ברשוה"ר אבל משום הוצאה מרשות לרשות לא היו גוזרים, ולפ"ז א"ש גם לב"ש, דמשו"ה לא גזרו ביו"ט על תקיעת שופר ולולב כיון דכל עיקר הגזירה לא היתה אלא משום העברת ד"א, והעברת ד"א ביו"ט גם לב"ש אינה אסורה מן התורה דלא ילפינן לה משבת, ומיושבת היטב קושיתנו הנ"ל: ג) ולפי האמור יש לנו לומר שרפרם שמוכיח ביומא ס"ו מברייתא דאיש עתי אפי' בשבת שאין ערוב והוצאה ביוהכ"פ שפי' התוס' בכריתות (י"ד א') היינו שלא נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות ביוהכ"פ, כוונתו להעברת ד"א ברשוה"ר שלא נאמרה הלממ"ס זו אצל יוהכ"פ, וללמד אותה במה מצינו משבת א"א שהלכה אין למדין בי"ג מדות דמה דמרבינן עתי אפי' בשבת הוא כדי להרכיבו אם חלה על כתיפו ולהוליכו לצוק ברשוה"ר *), דביוהכ"פ בלא"ה מותר דהעברת ד"א אינה אסורה ביוהכ"פ: ולפ"ז סרה קושיתנו למעלה, דמה יענה רפרם להברייתא שמערבין לגדול שממנה מוכיח הרי"ף שעירובי חצרות ביוהכ"פ כשבת וכן מה שעבר הרי"ף על דברי רפרם בשתיקה ולא הביאם כלל, ולפי האמור שני דברים שונים המה ולא קרב זא"ז כלל, דבהא דמערבין לגדול ערו"ת וערובי חצרות שתקנו חכמים משום גדר של הוצאה מרשות לרשות גם רפרם מודה ואין סתירה לדבריו מברייתא דמערבין לגדול וכו', דבהוצאה מרשוה"י לרשוה"ר או איפכא גם רפרם מודה שישנה ביוהכ"פ: ד) מעתה אין לנו ראי' לדחות דברי רפרם מהלכה, שכל אלו ראיות שהביא הש"א בסי' הנ"ל לדחותם לפי דברינו בביאור דברי רפרם רובן דחויות הן, שמה שהביא מהא דשבת קי"ד שביוהכ"פ שחל להיות בער"ש לא היו תוקעין משום שיוהכ"פ חמיר לענין מלאכה כשבת, ואם איתא שאין ערוב הוצאה ביוהכ"פ א"כ ליתקע כדי שידעו שהנכנס חמור מן היוצא, שביוה"כ שרי הוצאה ובשבת אסור, ולפ"ד שגם לרפרם הוצאה מרשות לרשות אסורה רק העברת ד"א שרי, א"כ לא הי' צריכין לתקוע שהוצאה מרשות לרשות גם לרפרם אסור מדאורייתא, וממילא גם העברת ד"א ברשוה"ר מדרבנן מיהא אסורה, דודאי גזרינן שמא יבא להוציא מרשות לרשות שבקל יוכל לבא לידי איסור הוצאה אם תתיר לו העברת ד"א ברשוה"ר, וע"כ לא היו צריכין לתקוע משום זה. (והש"א שכ' לתרץ שם דלרפרם הוצאה אסורה מדרבנן, ל"י מניין לו זה שגזרו עלה, וכמו שלא גזרו על יו"ט איסור הוצאה משום שבת הכ"נ לא גזרו גם ביוהכ"פ, ולפמש"כ א"ש דודאי גזרו ביוהכ"פ לאסור כל הוצאה אפי' של ד"א גזירה משום הוצאה מרשות לרשות). כן מה שהביא מהא דכריתות י"ט שבת ויוהכ"פ ועשה מלאכה בין השמשות וא"י באיזה מהם עשה וכו' וכו', ומשני הכי א"ל הגביה בין השמשות מאי, כלומר הגביה חפץ ביה"ש שבין שבת ויוה"כ כדי להוציאו, הרי שהוצאה אסורה גם ביוהכ"פ, ונדחק שם לדחותה, ולפ"ד אין ראי' כלל, דשם בהוצאה מרשות לרשות מיירי שבזה גם רפרם מודה, כן מה שהביא מהא דיומא (ע"ח א') תינח יוה"כ דליכא מנעל, שבת דאיכא מנעל מאי, משמע מזה דאלו ביוהכ"פ הי' בו מנעל איכא למיבעי דחיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי ד"א ברשוה"ר (וראי' זו כוונתי מעצמי ומצאתיה אח"כ בש"א), הנה רש"י ז"ל מחק תיבות תינח יוהכ"פ דליכא מנעל, ואפשר ג"כ דמשום זה דביוהכ"פ ליכא חששא שמא יעביר ד"א ברשוה"ר, ועוד לפמש"כ דדברי רפרם אינם אלא למ"ד דד"א הלכתא גמירי לה, אבל לר"י אמר שמואל דס"ל בשבת שם (צ"ו ב') דמקושש מעביר ד"א ברשוה"ר הוי, ודאי גם ביוהכ"פ אסור העברת ד"א כיון שמפורש בכתוב ואינו הלממ"ס בלבד, א"כ ביומא שם דקאי על מימרא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו, וע"ז שאלו התם בגמ' תינח ביוה"כ דליכא מנעל, דשמואל ס"ל דמקושש מעביר ד''א ברשוה"ר הוי ולדידיה ממילא גם ביוהכ"פ אסור, וא"כ שפיר אמר ביוהכ"פ דליכא מנעל, דלדידיה אם הי' מנעל ביוה"כ הי' לאסור משום העברת ד"א ברשוה"ר: ה) כן מה שהוכיח מהא דפ"ג דיבמות (ל"ד א') מאן האי תנא דא"ל איסור כולל וכו' ואיסור בב"א אר"י אמר רב ר"מ היא יש אוכל אכילה אחת וכו' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב, ופי' התוס' והרי"ף דהראי' היא לאיסור ב"א הוא משום איסור הוצאה דשבת ויוהכ"פ, הרי דגמ' דרפרם ס"ל דלא כרפרם דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, לפמש"כ אין זו ראי' דבהוצאה מרשות לרשות גם רפרם מודה, ואף דבגמ' בכריתות רצה לומר שמה שאמר רפרם, זאת אומרת שאין עירוב והוצאה ביוהכ"פ, הוא מכח משנה זו אם היתה שבת והוציאה בפיו, א"כ מוכח לכאורה דרפרם ס"ל דגם איסור הוצאה מרשות לרשות ליכא ביוה"כ, אין זה אלא לפ"מ דס"ד דרפרם אמרה על משנה זו, אבל לפ"מ דדחי דרפרם לא אמרה על משנה זו כלל דמכאן אין ראי' דנקט שבת כדי לאפושי חיובי, ומסיק דרפרם אמרה על הא דעתי אפי' בשבת, תו נוכל לומר באמת שרפרם אמרה רק על הוצאה דד"א ברשוה"ר ולא על הוצאה מרשות לרשות, וכמו שנתבאר בדברינו לחלק בזה: ו) ולפ"ז יש ליישב סתירת הסוגיות, דבכריתות מסיק על הא דרפרם דמייתי מהא דעתי אפי' בשבת ז"א שאין עירוב והוצאה ביוה"כ ודחי שאני שעיר המשתלח שהכשרו של יוהכ"פ בכך, וביומא מביא הא דרפרם ולא מסיק דבדותא היא שכבר עמדו עליה התוס' בכריתות וביומא שם, והוא עפ"י מש"כ הרמב"ם ז"ל בתשובה הביאו הה"מ בפכ"ז מה' שבת ה"ד וביתר אריכות הכ"מ שם שאין דין תחומים מן התורה בימים ובנהרות, והאחד הראשון בין הטעמים שבאר הרמב"ם הוא שאין בימים ובנהרות איסור תחומין התורה לפי שהם כרמלית והטלטול בהם אינו אסור אלא מדרבנן, ולא יתכן שיהי' המעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה מן התורה וכו' ויעו"ש. ולפי דבריו אלה כן *) דאי להוציא אותו מרשוה"י, היינו מפתח חצר המשכן או מעזרה לחוץ לרשוה"ר הרי אפשר אם חלה לקיים מצות שלוח בלא חלול שבת ויוהכ"פ, היינו להוציאו דרך הפתח שלא בבת אחת ובעומד לפוש שאז אגוד הוא ברשוה"י וברשות הרבים ופטור משום שלא נעשה מלאכתו בבת אחת, יעויי' שבת (צ"א ב') במשנה וגמרא שם וברש"י, ובמקום שאפשר בלא חלול שבת עבדינן, ויעוי' תוס' שבת (ק"ל ב') ד"ה שלא ברצון ובחי' הרשב"א שם שתי' דדוקא במילה שהיא גופה אי אפשר שלא לדחות לגבי מילה עצמה אף היא ומכשיריה כמילה אריכתא דמיא, אבל בשלוח השעיר הרי אפשר שלא לדחות כלל שבת, כל כמה דאפשר להדר בלא חלול שבת מהדרינן, וכל טצדקי דאפשר למעבד בלא חלול שבת עבדינן, ועל כרחך הא דצריך לחלל שבת ויוהכ"פ אצל שלוח השעיר הוא כדי להוליכו לצוק למקום רחוק שאם חלה להרכיבו על כתיפו, שאי אפשר להדר בלא חלול שבת, שאם יוליכו פחות פחות מד"א אז יעבור היום ולא יקיים מצות שלוח וע"כ הוא דוחה לשבת ויוהכ"פ, וא"כ הא דצריך עתי אפי' בשבת הוא העברת ד"א ברשוה"ר, והבן: