מרחשת חלק א עא

מצד עצמו לא סגי כדי שיהא חשוב ראוי לגדולים מה מהני צרופו של דבר שראוי לקטנים, שזה באמת לא סגי וצריך בכל מקום שיהא ראוי לגדולים, ועוד אם איתא לחלוקו זה שכ', א"כ מה השיבו ב"ה לב"ש דס"ל שאין מערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ, שאני יוהכ"פ שאין איסורו מצד עצמו וחשוב משום זה ראוי גם לגדולים, ולומר שזו היא באמת תשובת ב"ש הכא איכא סעודה הראוי' מבעוד יום והיינו משום דיומא קגרים לא משמע כן, וצ"ע: ובעיקר קושיתו מהא דטבל טבול דרבנן הא ראוי לקטנים לענ"ד נראה דלק"מ דטבל הא אסור בהנאה של כלוי, כמבואר בתוס' יבמות (ס"ה ב') ד"ה לא ובשאר דוכתי, א"כ אפי' טבל דרבנן אסור להאכיל לקטן משום דיש להמאכיל הנאה של כלוי, וכמו שמה"ט אסור להאכיל כרשיני תרומה לבהמת ישראל משום שאסור בהנאה של כלוי לישראל ולא גרע קטן מבהמה, והר"ז תירוץ נכון לענ"ד: ז) אבל אי קשיא לי הא קשיא לי לדעת הרשב"א ז"ל דספינן לקטן בידים א"כ מה זה שאמרו בעירובין (פ"ב א') קטן בן שש יוצא בערוב אמו, למאי צריך קטן לערוב הא יכול לצאת חוץ לתחום בלא ערוב דאלפים אמה לדידן דרבנן ואף נוכל להוציאו חוץ לתחום בלא ערוב לדעת הרשב"א: וע"כ צ"ל דהא דאמרינן קטן בן שש יוצא בערוב אמו מיירי שיוצא לצרכנו, שזה אסור גם לדעת הרשב"א משום דאתי למיסרך כמו שכ' בחדושיו ליבמות שם וכ"כ הר"ן בשבת פ' כ"כ, ולפ"ז מיושב קושית התוס' בעירובין שם אמאי יוצא הקטן בערוב הא אין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא, ולפי האמור שעיקר מה שצריך הקטן לערוב הוא משום שהולך לצרכנו לצורך אמו, וכיון שאמו יוצאה לצורך מצוה ממילא גם הקטן מותר כיון שהוא לצורך אמו שערבה עליו: ח) עוד יש לי לומר דהא דקטן יוצא בערוב אמו אינו משום לתא דקטן, דבקטן באמת נוכל לומר שלא קנה שביתה כלל שאין לו דעת והוי כמו ישן לחכמים בערובין (מ"ה א') שאינו קונה שביתה, ואף שנפסק הלכה שם כרי"ו בן נורי דישן קונה שביתה, מ"מ בחפצי הפקר אין הלכה כמותו והם כרגלי המוצאן, שיש להם אלפים של המוצאן, ודווקא בישן הלכה כחכמים משום דנעור קנה ישן נמי קנה, משא"כ בקטן דלעולם כישן דמי שאין לו דעת, ואף שאם הוא בתוך התחום גם ריוב"נ מודה שהרי הוא כרגלי אנשי העיר היינו משום דמסתמא דעתיה כאנשי העיר, יעוי' שם (ל"ח ב') בתוס' ד"ה כמאן, אבל קטן דלעולם אין בו דעת גרע דלא שייך בו לומר דמסתמא דעתיה כאנשי העיר, ויעוי' חולין י"ב תוד"ה קטן, וכיון שכן קטן אינו קונה שביתה כלל והוי כחפצי הפקר שהם כרגלי המוצאן, לפ"ז אפשר לומר דהא דקטן יוצא בערוב אמו לא מטעם דהוי ערוב גם לקטן אלא משום דהוי כרגלי אמו כיון שהוא צריך לאמו ויוצא כרגלי אמו, ואמו יכולה ליטלו ולהוציאו חוץ לתחום בערובה, אבל בשאינו צריך לאמו זינה יכולה להוציאו חוץ לתחום משום שאינו כרגליה. ויעוי' בפנים בגמ' ותמצא שהשמועה מתישבת שם ברווחא גם לפירוש זה, אלא שאין נראה כן מדברי הראשונים ז"ל שהבינו כן: ט) ומה שהאריך הרי"ף בלשונו וכ' שמעינן מינה דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל שמערבין לגדול ביוהכ"פ דלכאורה דבריו אלו בין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל וכו' שפת יתר הוא ומה רצונו בזה, והנראה שכוונתו בזה הוא משום דכל עיקר טרחו של הרי"ף ז"ל דערובי חצרות ביוהכ"פ הוא לאפוקי מדעת רפרם ביומא ס"ו שאין ערוב והוצאה ביוהכ"פ, ולדעת רפרם ע"כ צ"ל הא דנחלקו ב"ש וב"ה בביצה שם אם מוציאין את הקטן וכו' לרשו"ה דב"ש אוסרין וב"ה מתירין, דס"ל כדעת רבה שם שמפרש שנחלקו באם יש ערוב והוצאה ביו"ט. שב"ש ס"ל שיש ערוב והוצאה ביו"ט וב"ה ס"ל שאין ערוב והוצאה ביו"ט משום דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת שבת אין יו"ט לא וס"ל לרפרם דלב"ה הו"ה דיוהכ"פ לא. דיוהכ"פ אינו בכלל שבת, וכמו שהאריך בזה השאג"א סי' הנ"ל, ונמצא דעכ"פ דגם לרפרם ב"ש דס"ל שיש ערוב והוצאה ביו"ט מכש"כ דביוהכ"פ יש ערוב והוצאה, וכיון שכן לא הי' ראי' לכאורה מהא דהשיבו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ שהרי אפשר שב"ה לב"ש בשיטתם השיבו דס"ל יש ערוב והוצאה ביו"ט וכש"כ ביוה"כ ומודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ, ולזה האריך הרי"ף וכ' דש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה כולהו ס"ל שמערבין לגדול והיינו משום דמלשון אי אתם מודים דמשמע שמודים לב"ה שמערבין לגדול, מזה מוכח שגם ב"ה ס"ל שמערבין לגדול, ומזה מוכח שגם לב"ה יש ערוב והוצאה ביוהכ"פ, וכמו שנתבאר למעלה הוכחה זו: ב. א) והנה אם כנים אנו בבאור דברי הרי"ף ז"ל ובהוכחתו שגם לב"ה יש ערוב והוצאה ביוהכ"פ התעורר עלינו קושיא גדולה מה יענה רפרם להוכחה זו מדברי ב"ה, וגם דברי הרי"ף סתומים ביותר שלא זכר כלל דברי רפרם ולהוכיח מכח דברי ב"ה אלו שלא כדבריו ועבר עליו בשתיקה, הלא דבר הוא: והנראה לי בזה בהקדם מה שהי' קשה לי טובא לדעת ב"ש וכן לר"ע (פסחים ה') דל"ל מתוך וכו' ואין מוציאין את הלולב וכו' ברשות הרבים משום שלא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ, א"כ מפני מה גזרו שלא ליטול לולב ושלא לתקוע שופר ביו"ט שחל להיות בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברשו"ה, ביו"ט שחל בחול ג"כ לגזור משום שמא יעבירנו וכו' שהוצאה אסורה מה"ת גם ביו"ט. ואם נאמר של"ג ביו"ט משום שהתורה אמרה בפירוש ליטול לולב ולתקוע בשופר, א"כ בשבת נמי יטול ויתקע דמאי אולמא שבת מיו"ט. ונתקשיתי בזה טובא עד שמצאתי את שאהבה נפשי בשאג"א סי' ע"א שעמד בזה, ותי' שביו"ט שאינו אלא לאו בעלמא לא גזרו משא"כ בשבת דחמיר שאיסור כרת וסקילה הוא, יעו"ש, והדוחק מבואר דהא מצינו כמה גזירות שגזרו חכמים גם משום איסור לאו. ועוד יותר שהרי רבותינו האחרונים ז"ל הקשו למאי צריך לטעמא דשמא יעבירנו וכו' בשופר תיפוק ליה משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, ותי' דמשום גזירה שמא יתקן כל"ש לא גזרו בשופר דא"כ לא יתקעו לעולם, דגם ביו"ט שייך שמא יתקן וכו' ונמצא שיעקרו עשה מן התורה, אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך אלא בשבת, יעוי' במג"א סי' תקפ"ח סק"ד. ולדברי השאג"א דמשו"ה ביו"ט לא גזרו משום דהוי לאו בעלמא, א"כ בשופר לא היו צריכים לחדש ולגזור משום שמא יעבירנו אלא משום שמא יתקן כל"ש בשבת משא"כ ביו"ט שאינו אלא לאו בעלמא לא גזרו: ב) והנראה לי ביישוב קושיא זו דהנה מה דס"ל לב"ש שהוצאה ביו"ט אסורה מן התורה, אף דהוצאה מלאכה גרועה היא כמו שכ' התוס' ריש שבת, הוא משום דילפינן לה במה מצינו משבת שאסרה תורה הוצאה מקראי דבמשכן או מקרא דאל יצא וכו' והכ"נ חשובה מלאכה ביו"ט, והנה במס' שבת (צ"ו ב') אמרינן דד"א ברשו"ה הלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני יעו"ש, ורש"י ז"ל שם (קל"ד א') כתב דהלכה לממ"ס לא נתנה להדרש בי"ג מדות, ולפ"ז נראה לי לחדש דד"א ברשו"ה דהלכתא גמירי לה לא נוכל ללמוד במה מצינו משבת, ולפ"ז גם לב"ש שהוצאה