מרחשת חלק א ע

וכו' כולהו ס"ל שמערבין לגדול ביוהכ"פ שלא הי' צריך לזה רק לומר שיוהכ"פ צריך עירובי חצרות שזהו שרוצה להוכיח מכאן, גם מה שהביא ג"כ לעירובי תחומין זהו למותר לגמרי דעירובי תחומין גם ביו"ט איתא: ב) והנראה לי בבאור דבריו ז"ל במה שיש לעמוד בדין זה שמערבין לישראל וכו' אף שאינו ראוי להמערב מ"מ כיון שראוי לאחרים מערבין בו א"כ משום זה אמאי לא נוכל לערב בכל איסורי מאכל שבתורה שהרי ראויים הם לנכרי, וע"כ צריכין אנו לומר שצריכים אנו שהערוב יהי' ראוי למי שישנו בתורת ערוב וע"כ בישראל בתרומה ולנזיר ביין מערבין שהתרומה ראוי' לכהן וכן ביין לנזיר שהיין ראוי לאינם נזירים שהם בתורת ערוב, משא"כ באסורי מאכל לכל ישראל שאינם ראויים רק לנכרי אין מערבין משום שהנכרי אינו בתורת ערוב ולאו בר ערוב הוא כלל: וכיון שכן נחזי אנן במה שמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים, הא קימ"ל קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ קטן הא אינו מצווה על ערוב כלל דהא יכול לצאת חוץ לתחום בלא ערוב, א"כ מה שראוי הערוב לקטנים לא הי' ראוי לערב בו משום שאינו בתורת ערוב ולאו בר ערוב הוא כלל והוא דומה בזה לנכרי, וע"כ צ"ל דקטן שאני כיון שאסור למיספי לקטן בידים מוכח מזה שגם קטן ישנו באיסור זה אלא שא"א מצווין להפרישו וע"כ חשוב בר ערוב וישנו בתורת ערוב וכמו שמה"ט חשוב קטן בר זביחה ושחיטתו כשרה כמו שכ' הר"א אב"ד בס' האשכול שמה"ט הוי קטן בר זביחה משום שאסור למיספיה בידים: ג) והנה הרשב"א ז"ל ביבמות פ' חרש כ' דאיסור דרבנן ספינן לקטן גם בידים משום דרבנן לא העמידו דבריהם אצל קטן, יעו"ש, ואף לדעת הרמב"ם ז"ל שהביא שם דס"ל דלא ספינן איסור דרבנן לקטן בידים אינו אלא משום דילמא אתי למיסרך כשבת (קל"ט א'), אבל האיסור בעצם אינו על הקטן ואינו בתורת איסור זה: מעתה לדידן דקימ"ל עירובי תחומין דרבנן א"כ איך מערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים הא קטנים לאו בתורת ערוב הם כלל, והרי דומים בזה לנכרי דבאיסור דרבנן אינם בתורת איסור זה כלל, אבל באמת לק"מ שהרי"ף ז"ל פסק בסופ"ק דעירובין די"ב מיל לכו"ע מדאורייתא והוא מהירושלמי שם שלמד מכח הפסוק דאל יצא איש ממקומו הוא מחנה ישראל, וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ורבים מרבותינו הראשונים ז"ל, וכיון שתחומין י"ב מיל הוא מן התורה א"כ לק"מ דגם קטן בר איסור תחומין וערוב הוא וישנו בתורת ערוב בי"ב מיל, וצריך ערוב בסוף י"ב מיל כמו למ"ד אלפים אמה דאורייתא ומהני ערוב, כדמוכח בערובין ל"ה מר"מ ור"י דס"ל תחומין דאורייתא ומהני ערוב, הכ"נ לדידן די"ב מיל מן התורה ולפ"ז שפיר אמרו שמערבין לגדול משום שראוי לקטנים משום דקטן ג"כ בר ערוב הוא: ד) והשתא יבוארו לנו על נכון דברי הרי"ף שכוונתו להוכיח שאיסור תחומין מן התורה גם ביוהכ"פ מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים וכמו שנת', וע"כ דתחומין מן התורה ביוהכ"פ ג"כ הוא משום דילפינן משבת שכתוב בו אל יצא איש, וכיון שמוכח שיוהכ''פ איתקש לשבת באיסור תחומין ע"כ גם איסור הוצאה ישנו ביוהכ"פ משום דאיסור תחומין והוצאה מחד קרא דאל יצא נפקי כדאיתא בסופ"ק דעירובין (י"ז ב') ובתוס' שם, וזהו שכתב שמעינן מינה דכולהו ס"ל דמערבין לגדול ביוהכ"פ, שהראי' היא מהא דמערבין לגדול משום שראוי לקטנים שזה מוכיח שתחומין דאורייתא גם ביוהכ"פ וממילא גם איסור הוצאה, וזהו שמסיק בלשונו הזהב עירובי תחומין וחצרות כשבת שהראי' היא מעירובי תחומין וממילא גם איסור הונאה וכמו שנת', ואף שביו"ט עירובי תחומין איתא וערובי חצרות ליתא, היינו משום דשם הוא משום מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך. משא"כ ביוהכ"פ שלא הותרה כל מלאכה לצורך או"נ כלל חדא משום שאוכל נפש עצמו אסור ביוהכ"פ ואף לקטנים שמותרים באכילה ביוהכ"פ, מ"מ לא הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש של קטן ולא שייך מתוך וכו' שלא הותרה גם לצורך או"נ, ויעוי' ש"א סי' ע' מה שהאריך בזה *): וזה אין להקשות לפי דברינו בבאור דברי הרי"ף שמדייק שמערבין ערובי חצרות ביוהכ"פ מהא דמערבין ערו"ת ביוהכ"פ ש"מ דתחומין דאורייתא, מ"מ הא ערובי חצרות הוא מדרבנן וקטן אינו בתורת ערובי חצרות כלל א"כ מאי מהני מה שראוי לקטנים, אין זו קושי' כלל שכיון שמצינו שהערוב הזה ראוי לאיסור תחומין שבי"ב מיל שהוא מן התורה חזי לערוב הוי: ה) והנה ראיתי להרשב"א ז"ל ביבמות פ' חרש שם שהקשה קושי' לנפשיה דאיסור דרבנן ספינן ליה לקטן בידים א"כ מפני מה אמרו בערובין (ל"א ב') שאין מערבין בטבל טבול דרבנן ואמאי הא חזי לקטנים וכמו שמה"ט מערבין לגדול ביוהכ"פ, וכ' שם לחלק דבאמת מידי דחזי לגדולים בעי, והא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום דחזי לקטנים התם הוא גופיה חזי אפי' לגדולים אלא דאיסורא דיומא קגרים ליה, וכיון שאין אסורו מצד עצמו של ערוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא, מערבין אפי' לגדול, משא"כ בטבל דרבנן שאיסור מצד עצמו הוא הלכך אע"ג דחזי לקטנים אין מערבין לגדול עכ"ל והנה דבר גדול חדש לנו הרשב"א דלא מהני מה שחזי לקטנים אלא ביוהכ"פ שאיסורו אינו מצד עצמו, אבל באיסור שהוא מצד עצמו ראוי לגדולים בעינן ולכאורה אינו מובן אמאי לא חשיב חזי לאחריני מה שמותר לקטנים ואמאי צריך שיהא ראוי לגדולים דווקא, דמאי שנא: אבל לפי הערתנו למעלה יש ליתן טעם לשבח לסברתו והוא משום שהרשב"א ז"ל אזיל לטעמיה בספרו עבודת הקדש ריש הלכות עירובי תחומין שדעתו נוטה לדעת הסוברים שגם י"ב מיל הוא מדבריהם, ואיסור תחומין אינו מן התורה כלל ולפי דבריו דתחומין דרבנן ולפי דעתו דאיסור דרבנן ספינן לקטן בידים א"כ קטן אינו בתורת ערוב כלל ואינו בר ערוב, א"כ לא מהני מה שראוי לקטן דהא אינו בר ערוב כלל והר"ז דומה בזה לנכרי וכמו שהערנו למעלה, וע"כ לענין ערוב צריך שיהא ראוי גם לגדולים ורק ביוהכ"פ שיומא קגרים ואין אסורו מחמת עצמו סגי מה שראוי לקטנים כיון שגם לגדולים הוא ראוי מצד עצמו: ו) ובאמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים לצרף שני דברים ביחד, דממנ"פ אם מה שאינו איסור מצד עצמו ורק יומא קגרים חשוב ראוי לגדולים, א"כ מה צריך לצרף לזה מה שראוי לקטנים, ואם זה לבד שאינו איסור מצד *) ולכאורה מסתפקנא בהא דמאכילים את הקטנים ביוהכ"פ (וכשהגיע לחנוך מחנכין אותן לשעות) אם הוא משום סכנה ומצות פקוח נפש שדוחה לאיסור אכילה ביוהכ"פ, משום דכל מניעת אוכל ביוהכ"פ אצל קטן סכנה היא לו, או דליכא כלל איסור אכילה על הקטן ביוהכ"פ משום דאיסור אכילה ביוהכ"פ הוא משום מצות עינוי ויש בזה עשה ול"ת שיש בו כרת וקטן אינו מצווה על מצות עינוי כלל ואינו בר חיובא כלל כמו שפטור מכל חיוב מצות, וממילא אין איסור אכילה על הקטן כלל. ופשיטנא לה מהא דמערבין לגדול ביוהכ"פ משום שראוי לקטנים ואם נאמר שמה שקטן אינו מתענה הוא משום סכנה ומשום מצות פקו"נ, א"כ אין זה חשוב חזי לאחריני כמו שאין מערבין בכל אסורים שבתורה משום שראוי לחולה שיש בו סכנה אף כשישנו חולה מסוכן לפנינו, ויעוי' תוס' פסחים (מ"ו ב') סד"ה רבה, ואכ"מ: