מרחשת חלק א ו

להקדיש דשא"ב, ולפ"ז הרי קשה איך אמר בפסחים הכא דלאחר זמן איסורו לא מצי לבטל ליה כיון דלרב קיימינן ורב הא אית ליה אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב וכיון דא"ה הוי שלו ואינן ברשותו אמאי לא יוכל לבטל חמץ כיון ששלו והוי אף שאינו ברשותו לרב. והיא קושיא עצומה לכאורה: ג) ולתרץ זה נראה עפ"י מה שהעלה הקצוה"ח בסי' קי"ז דקדושת הגוף חלה אף על דבר שא"ב ומותיב הוא תיובתא לנפשיה א"כ מאי פריך שם בב"ק דמוקי לה בהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי קדוש וכו' הא קדושת הגוף שפיר חלה על דבר שא"ב ותי' הקצוה"ח שם משום דקושית הגמ' שם הוא לר"ל, ור"ל מוקי לה לקמן בשוחט בעלי מומין בחוץ, וא"כ לר"ל מיירי מתניתין בקדושת דמים דבבעלי מומין עסקינן וע"כ שפיר מקשה מי קדוש, דלר"ל דמיירי בבע"מ הוי קדושת דמים וע"כ הוכרח הגמ' לתרץ אליבא דר"ל דס"ל כצנועין יעו"ש בקצוה"ח סי' הנ"ל, ולפ"ז ניחא דכל עיקר דמאי דמוכח דמאן דאית ליה יאוש קונה אית ליה ג"כ דאדם מקדיש דשא"ב אינו אלא אליבא דר"ל דמתניתין מיירי בקדושת דמים אבל לרב אע"ג דאית ליה יאוש קונה ומוכרח לאוקמי מתניתין כגון שהקדישו בעלים ביד גנב אינו מוכרח לסבור כצנועין דרב מצי סבר כרי"ו דמוקי לה בב"ק (ע"ו א') בשוחט תמימים בפנים שלא לשום בעלים יעו"ש והוי שפיר קדושת הגוף ושפיר חיילא אף על דבר שא"ב, אבל קדושת דמים באמת לא חיילא על דשא"ב ולא סבר כצנועין וע"כ אית ליה לרב בפסחים דחמץ לאח"ז איסורו לא מצי מבטל ליה משום שאין הקדש והפקר חלים על דבר שא"ב, והא דב"ק שאני דהוי קדושת הגוף, וא"ש: ד) והנה בעיקר הענין אם אסורי הנאה יש להם בעלים וכדמשמע מדברי הריטב"א שהביא הקצוה"ח דאסורי הנאה הוי שלו ואין לאחרים שום זכות ורשות עליהם כמבואר למעיין בריטב"א סוכה שם, לכאורה מוכח ג"כ שכך היא סברת התוס' מהקושיא שהקשו בקדושין (נ"ו ב') בהא דהמקדש בערלה אינה מקודשת אמאי אינה מקודשת הא ראוי ליהנות שלא כדהנ"א יעו"ש ואם נאמר דאסוה"נ אינם שלו א"כ מאי קשיא להו נהי שראוי ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ הא צריך שיתן לה משלו ואינו נותן לה מאומה וכן גם היא אינה קונה מידי ממנו וקנינה אינו קנין וא"כ ממילא אינה מקודשת, כמקדש בהקדש ובדבר שאינו שלו כיון דלא קני לה, א"ו מוכח מקושית התוס' דס"ל בפשיטות דאיסוה"נ הוי שלו, והא דאכתי תקשה דהא עכ"פ איסורי הנאה נהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו א"כ אכתי תקשה איך תהא מקודשת דהא לא מצי להקנות אותם משום דהוי דשא"ב ולא יצאו מידו וממילא אינה מקודשת, בזה יש לומר דקושית התוס' היא למ"ד אדם מקדיש ומקנה דשא"ב כמו לר"ל ועוד, א"כ לדידהו שפיר מצי להקנות לה וא"כ קשה ממתניתין אמאי אינה מקודשת הא מצי להנות ממנו שלא כדרך הנאתן: אבל באמת הי' נראה שיש לחלק, אף דאיסורי הנאה הוי שלו ואינו ברשותו מ"מ אפשר לומר שגם לר"ל דס"ל אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב מ"מ יודה דאיסוה"נ אינו יכול להקדיש ולהפקיר, שהרי ע"כ הטעם דאה"נ חשוב אינו ברשותו הוא משום דכיון שאינו יכול להשתמש בהם לצרכו ואין בו הנאה של כלום חשוב משום זה אינו ברשותו. וכמו בגזל ולא נתיאשו הבעלים דחשוב א"ב ג"כ מה"ט, כיון שאין הנגזל יכול להשתמש בהדבר הנגזל לצרכו שהרי הוא ברשות הגזלן שאינו מחזיר לו ע"כ חשוב א"ב, ולפ"ז יש לחלק שהרי בקרקע שאינה נגזלת אמרינן בב"מ (ז' א') שחשוב ברשותו ומ"מ בקרקע שא"י להוציאה בדיינים אמרינן התם שחשוב אינו ברשותו משום דכיון שלעולם לא יוכל להוציאו ולא יוכל להביאו ברשותו לעולם חשוב אינו ברשותו אף שאינה נגזלת, ולפ"ז יש לחלק גם למ"ד אדם מקדיש או מפקיר דשא"ב היינו דוקא בדבר שיכול להוציאו בדיינין, וע"כ אף שעכשיו אינו ברשותו שפיר יוכל להקדיש כיון שיוכל להביאו ברשותו כשיעמוד עם הגזלן בדיני ודייני, אבל בדבר שלא יוכל להוציאו בדיינין גם הוא מודה שא"י להקדישו כיון שלעולם לא יוכל להביאו ברשותו, ולפ"ז באה"נ שלעולם לא יוכל להביאו ברשותו וליהנות ממנו חשוב שפיר אינו ברשותו גם למ"ד אדם יכול להקדיש ולהפקיר דשא"ב. ואם נאמר כן הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשי התוס' בקידושין אמאי אינה מקודשת באיה"נ דהא ראוי ליהנות שלכהנ"א הא איסוה"נ אינו ברשותו והאשה לא קניא לה משום שא"א מקנה דשא"ב וזה לפ"ד גם אליבא דר"ל: אבל באמת לא משמע כן לחלק מסוגית הגמ' דב"ק (ס"ט א') דקאמר צנועין ור"ד אמרו ד"א דר"ד אמר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהא הפקר, והא התם לעולם לא יוכל הבעה"ב להוציאן בדיינין שהרי לא יוכל לדעת מי הם העניים שלקטו שלא כדין ואעפ"כ ס"ל לר"ד שיוכל להפקיר אף שאינו ברשותו ולעולם לא יוכל לבא לרשותו הרי משמע דלמ"ד אדם מקדיש ומפקיר דשא"ב יוכל להקדיש ולהפקיר אף דבר שלא יוכל להוציאו בדיינין, וצ"ע לחלק בזה: ה) אולם מה שקשה עוד לכאורה, כיון שאינו יכול להקנות אסוה"נ א"כ איך אמרינן בגיטין (כ' א') דגט שכתבו על איסורי הנאה שהוא כשר, הא לא מצי להקנות להאשה והוי כמו שלא בא לידה, והיך היא מתגרשת בו, א"כ לכאורה מוכח מזה שאה"נ יכול להקנות ג"כ והוי שלה, אבל על מדוכה זו כבר ישב הקצוה"ח בסי' ר' סק"ה והקשה כן הא אה"נ לית בהו זכיה, משום זה העלה דבגט א"צ זכיה וקנין רק שיבא לידה וא"צ תורת קנין בגט והיא מגורשת כיון שבא לידה אף שלא קנתה אותו יע"ש, אבל עכ"פ מוכח מכאן כדעת הריטב"א דאה"נ אית להו בעלים דאל"כ אכתי תקשה היך היא מתגרשת בגט הכתוב על אסורי הנאה דהא בעינן כפר המקנה שהגט יהי' של הבעל כדאיתא בגיטין (כ' ב') יעו"ש ואם אה"נ אין להם בעלים א"כ לא הוי של הבעל ואיך היא מתגרשת בו, וע"כ מוכח מזה דאיסה"נ אית להו בעלים והוי שלו, וע"כ היא מתגרשת בו ואף שאינו יכול להקנות לה משום דחשוב א"ב, מ"מ בגט מהני משום דלא בעי זכי' בגט וכמו שכ' הקצוה"ח: ו) אולם קשה לי על דעת הריטב"א שכ' דאסוה"נ אית להו בעלים ואין לאחרים שום זכות עליהם מהא דשנו בתוספתא פ"ה דכלאים, כלאי הכרם מותרים משום גזל ופטורות מן המעשר כלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבות במעשר, הרי מפורש דכלאי הכרם כיון שאסורים בהנאה הרי הם מותרים משום גזל וגם פטורים מן המעשר הרי שאין להם בעלים כלל ואין זכות הבעלים עליהם כלל, וכן קשה מירושלמי פ"ג דסוכה הכל מודים בלולב שהוא פסול, בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא של איסור הנאה עי"ש הרי שאסורי הנאה אינו שלכם וכבר העירו בזה מן הירושלמי דנא: משום זה נראה לי שאין כל איסורי הנאה שוין ואין תורתם שוה, דאיסורי הנאה שאין בהם הנאה של כלום ואסורים מן התורה אפי' שלא כדרך הנאתן אין זה חשוב ממון כלל והוי הפקר והר"ז דומה למאי דאמרינן בב"ק (קט"ו ב') בחבית של דבש לימא מהפקירא קזכינא והרי הוא כזוטו של ים שלוליתו של נהר דהוי' אבודה ממנו ומכל אדם דרחמנא אפקריה כדאמרינן בב"מ (כ"ב ב',) אבל איסורי הנאה שמותרין שלא כדרך הנאתן אין לומר בהם דהוי הפקר שהרי מותרין להשתמש בהם שלא כדה"נ וע"כ הוי שלו אלא דכיון שאינו יכול להשתמש בהם לצורכו כדרך הנאתן משום זה חשוב אינו ברשותו לבד אבל שלו מיהא הוי: לפ"ז לק"מ על הריטב"א מתוספתא דכלאים הנ"ל שכלאים מותרות משום גזל, דכלאים שאני שהרי אמרינן בפסחים (כ"ד ב') שהכל מודים דכלאי הכרם שלוקין עליהם