מרחשת חלק א סח

שחיטת הפסח הוא לאחר התמיד וא"כ זמן שחיטה לא היה מיד אחר חצות עד כדי שהיית הקרבת תמיד וי"ל כיון דבדיעבד אם שחט הפסח קודם התמיד כשר חשוב זמן שחיטה מחצות ואילך, עכ"ל. וכיון דמבואר דר"י ס"ל דזמן איסור חמץ תליא בזמן שחיטת הפסח, א"כ נהי דלגבי חמץ אמרינן דזמנו חשוב מחצות ואילך כיון דבדיעבד כשר מ"מ לגבי איסור מצה בערב הפסח לא גזרו חכמים כולי האי ואסרו רק משעת שחיטת הפסח ממש דהוי אחר התמיד אפי' לכתחילה, וכיון דזמן שחיטת הפסח אף ביום שהיו מקדימין ביותר, כגון בערב פסח שחל להיות בערב שבת שאז היו מקדימין ביותר, כדאיתא במשנה ריש ת"נ, מ"מ לעולם לא הי' קודם שבע ומחצה כדאיתא התם נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו, אלמא דלעולם לא היה הפסח קרב מקודם זמן זה, א"כ ממילא משום זה לא אסרו לרי"ש אכילת מצה בערב הפסח רק משעה שבע ומחצה, וע"כ ס"ל שפיר לרי"ש דבזיכין בשבע ותמיד בשבע ומחצה, ופירש"י משום שחילוק לחה"פ הי' כלה בשבע ומחצה, וזה מכוון ומדויק משום דעד אותה השעה הי' מותר לאכול מצה בערב פסח לרי"ש כיון דר"י יליף איסור חמץ משחיטת דם הפסח א"כ הכ"נ איסור אכילת מצה ג"כ לא גזר אלא דומיא דשחיטת הפסח, אלא דזה דלא הוי אלא מדרבנן לא גזרו רק מזמן שמתחיל שחיטת הפסח לכתחילה ושפיר קאמר ר' ישמעאל לשיטתו דבזיכין בשבע וכדאמרן: ג) אבל באמת זה אינו, חדא דבירושלמי הביאו הר"ן סו"פ א"ע איתא דלמ"ד שחטו קודם חצות כשר אסור לאכול מצה כל היום אפי' לדעת הרז"ה וכמו שביאר הר"ן ז"ל שם, אלמא דאיסור אכילת מצה הוא ג"כ משחרית אף דשחיטת הפסח אינו כשר אלא בדיעבד, א"כ חזינן דאסרו אכילת מצה משעה שמתחיל זמן שחיטת הפסח בדיעבד וחזרה קושיתנו למקומה, ועוד הא לקמן באוקימתא דרבא אמרינן לר"ע קסבר מוספין קודמין לבזיכין עביד להו מוספין בשש ובזיכין בשבע, אלמא אף לר"ע ג"כ אמרינן דבזיכין בשבע, והדרא קושיא לדוכתא: ד) שוב ראיתי להצל"ח בפסחים (י"ג ב') על הא דאיתא שם אין מביאין תודה בערב פסח משום חמץ שבה שמביא קדשים בבית הפסול שהקשה אמאי לא קאמר ג"כ משום מצה שבה שאסור לאכול מצה בערב פסח ונמצא ממעט באכילתו, ויעויי' שם שכתב לתרץ דמשום האי טעמא גופא דממעט באכילתו לא גזרו איסור לאכול מצת תודה ערב הפסח, יעו"ש, ולפי דבריו מיושבת בפשיטות קושיתי ג"כ, דמשו"ה מותר לאכול לחה"פ בשבת ערב הפסח דלא גזרו איסור אכילת מצה בקדשים כדי שלא נמעט באכילתו, וא"ש בפשיטות: אולם באמת בצל"ח ביצה ראיתי שכתב לתרץ קושיתו זו משום דלא שייך ממעט באכילתו בתחילת זמנו יעו"ש, וכפי הנראה לא ראה דברי החכ"צ שלא כתב כן וכמו שהבאתי לעיל, א"כ לפי דבריו דליכא דין ממעט באכילתו בתחילת זמנו עדיין יקשה איך מותרים לאכול לחה"פ בשבת ערב הפסח: ה) ולענ"ד היה נראה לאמר דלא שייך כאן איסור אכילת מצה בערב הפסח דהא התוס' בפסחים (ל"ה ב') כתבו בשם ר"ת שהי' נוהג לאכול מצה עשירה בער"פ משום שאין איסור אכילת מצה אלא במצה שיכול לצאת ידי חובתו וככה הסכימו כל הפוסקים כמבואר בשו"ע סי' תס"ב, לפ"ז לא קשיא מידי לא קושיתי ולא קושית הצל"ח, דחלות תודה ולחה"פ אין יוצאים בה, כדאיתא בפסחים ל"ה, א"כ הוי כמו מצה עשירה שמותר לאכול בערב הפסח, אם לא שנחלק דדווקא במצה עשירה שמשונה בטעם ממצת חובה ע"כ מותר לאכול משום שיאכל בלילה מצת מצוה לתיאבון דאין זו מצה שאכל ביום, אבל חלות לחה"פ ותודה ששוין הם בטעם מצת מצוה אפשר דאסור לאכול בערב הפסח אף שאין יוצאין בה, אלא דמריהטת לשון התוס' שם וכן הרא"ש ריש פרק ערבי פסחים משמע דכל שאינו יוצא ידי חובתו מותר לאכול אותו בער"פ וא"ש: ו) והנה למ"ד דתדיר קודם מחיובא דיומא לא קשיא מידי דודאי מותר לאכול מצת לחם הפנים ואינו אסור משום מצה בערב הפסח כיון דעיקר האיסור הוא כדי שיאכל מצת מצוה לתיאבון וכאן במצת לה"פ הא היא קודמת, דגם בליל פסח מצת לחה"פ קודמת משום דהוי תדיר, משא"כ מצת מצוה שאינה נוהגת אלא בליל פסח, ויש לומר עוד דאפי' למ"ד דחיובא דיומא עדיף מתדיר מ"מ יש לומר דווקא בזמן שיש לקיים חיובא דיומא, אבל בערב פסח דעדיין לא הגיע חיובא דיומא ודאי תדיר קודם וכמו דאמרינן במנחות מ"ט תמידין דמחר ומוספין דהאידנא איזה מהם קודם דמוכח משם דכל שלא הגיע זמנו לא חשוב מקודש וא"כ כאן אף דאיבעי לן התם היינו דווקא במוספין דהאידנא ותמיד דלמחר דתמידין יש להם דין קדימה מטעם תדיר, אבל בלחה"פ שיש לה דין תדיר ולמצה אין לה דין מקודש משום דעדיין לא הגיע זמנה א"כ ודאי לחה"פ עדיף, וזה ברור: ואין להקשות לפמש"כ דמצה בערב פסח שחל להיות בשבת הוא מוקצה משום שאסור באכילה א"כ איך מותר לאכול מצה במוצאי שבת שהוא לילה ראשונה של פסח הא איתקצאי ביה"ש ואיתקצאי לכולא יומא, זה אינו דכבר פשוט הוא ומוסכם דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, והכ"נ לא שייך מוקצה מחמת יום השבת שעבר, וז"פ: ז) ולכאורה הי' אפשר לומר דמשו"ה לא הוי מצת מצוה מוקצה בשבת ער"פ משום דאמרינן בפסחים דאין יוצאין ברקיק השרוי אם הי' נימוח, יעו"ש ברש"י, לפ"ז יש לומר דמשו"ה לית ביה מוקצה משום שראוי לאכילה ע"י שריה ומיחוי שאז אין יוצאין בו וכיון שאין יוצאין בו הא מותר לאכול בערב הפסח וכמו במצה עשירה, אבל זה לענ"ד אינו נראה, דכיון שלא ע"י שריה אסור לאכול את המצה שוב אסור לשרותה כדי שיוכשר ע"י כן לאכילה משום דהוי תיקונא אוכלא ואסור בשבת וכמו שכתב הר"ן בחולין פ"א, דאם נאמר דאסור לאכול אומצא בלא מליחה א"כ ודאי אסור למלחו בשבת משום שמתקן את האוכל ומכשירו להוציאו מאיסור אכילה, וא"כ הכ"נ דכיון שאסור לאכול בלא שריה א"כ אסור לשרותו כדי לשוויה אוכל ע"י כן, ואין לומר דשם באומצא אם נאמר דאסור לאכול בלא מליחה הוי איסור דאורייתא משום דם האיברים, וע"כ אסור לתקנו להוציאו מידי איסור דאורייתא, משא"כ כאן דלא הוי רק איסור דרבנן לית ביה איסור מתקן וכמו בולד הטומאה דרבנן דמותר להטביל כלים ביו"ט, זה אינו דכבר כתב הה"מ דאסור להטביל כלי עכו"ם ביו"ט אף דטבילתן אינה אלא מדרבנן משום דלא דמי לולד הטומאה דשם מותר להשתמש בחולין משא"כ בכלי עכו"ם, א"כ הכ"נ כיון דאסור באכילה אף באיסור דרבנן הוי מתקן אוכלא ואסור, וא"כ הוי מצה מוקצה ואסור לטלטלו בשבת ער"פ, ולפלא בעיני מה שלא נזכר דין זה בשו"ע ובאחרונים שבשבת ער"פ יהי' אסור לטלטל מצה מחמת מוקצה, וצ"ע, והעולם אינם נזהרים בזה. אולי אפשר לומר דמשו"ה מותרת בטלטול משום שראוי להאכיל לקטנים שאינם יודעים לספר ביצי"מ כמבואר בהגהת הרמ"א או"ח סי' תע"א ס"ב והר"ז כמו ביוה"כ שמותר לטלטל משום שראוי לקטנים, אף שיש לחלק דיוה"כ הוא איסור גברא אבל כאן הוי איסור חפצא, כמובן למבין: ד. א) ואגב דעסקינן בדיני לחה"פ אביא כאן מה שצריך לי עיון