מרחשת חלק א סה

קנין בשבת שאסור ולא שרו חכמים איסור מקח, שאיסורו מדברי קבלה כדמפרש בנחמי', משום דלא ליתי לאינצויי: ומעתה י"ל דלר"י לפי דעת רב אסור הי' להטיל חלשים ביו"ט וממילא כדי שלא יבאו לידי מריבה היו צריכים לאחר זמן החלוקה עד מוצאי יו"ט, ומעתה י"ל דקושית הגמ' היא אליבא דרב לשיטתיה דס"ל אליבא דר"י דיש בקדשים דין חלוקה ומשמע ליה להגמ' דמשנה זו אתיא ג"כ כר"י משום דבסיפא פליג ר"י דמשמר הנכנס נוטל שבע, משמע דבשאר דינין השנויין שם מודה ר"י וע"כ מקשה מכאן לרב ומתרץ תנאי היא, משא"כ לדידן דקימ"ל כרי"ו דלית דין חלוקה בקדשים אליבא דכו"ע מתפרש המשנה כפשוטו שהחלוקה היתה ביום ומשום דבזיכין קודמין למוספין וניחא ג"כ השמטת הרמב"ם ז"ל וכדאמרן: אמנם ראיתי בתוספתא סוף סוכה וז"ל: ואכילתו בכל המשמרות כיצד הוא עושה, נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר והם מתחלקין ביניהם ר' יהודה אומר זה המחלק להם לחה"פ יוצא ועומד על הרובד שבאולם מפריש ומניח מפריש ומניח וכל אחד ואחד בא ונוטל חלקו ולבעלי מומין שבכהונה מוציאים להם חלקם בחוץ מפני שאין יכולין להכנס בין האולם והמזבח עכ"ל. ומפשטות התוספתא נראה דנחלקו ר"י וחכמים בזה, דחכמים ס"ל דהיו מוסרין לכל משמר חצי חלה וכל משמר ומשמר הי' כל אחד לעצמו מחלק לכל כהן וכהן ור"י ס"ל דלא היו מוסרין לכל משמר חצי חלה רק דהעומד על הרובד היה פותת את החלות לחלקים קטנים וכל כהן וכהן בא ונוטל חלקו, אבל לא הי' כל משמר מחלק ביניהם. וצריך להבין טעם פלוגתתם, והי' נראה דתוספתא זו אתיא כרב דס"ל דאליבא דר"י קדשים יש בהם דין חלוקה וע"כ הי' אסור להטיל חלשים ביו"ט אליבא דר"י וכדאמרן, וע"כ ס"ל לר"י דלא היו מוסרין לכל משמר ומשמר לחלק ביניהן דא"כ היו מטילים גורלות ביניהם כדרכם בכל המועד שכל המשמרות שווים וזה אסור, ע"כ ס"ל דהמחלק העומד על הרובד הי' מפתת אותו לחלקים קטנים וכל אחד בא ונוטל ולא היה זה ע"פ גורל כלל, אבל רבנן ס"ל שפיר דהיו נותנין לכל משמר ומתחלקין ביניהם והיינו ע"י גורלות, משום דאזלי לטעמייהו, ואם כנים אנחנו בפי' התוספתא שמענו מזה דגם לר"י היו מחלקין לחם הפנים ביו"ט ולא היו מאחרין כלל זמן החלוקה, ולא כמו שכתבתי לעיל: יא) וראיתי בתשו' עמודי אור סי' ל"ו שעמד על סוגית הגמ' שמקשה מכאן לרב דסוכה ואח"כ זמן, דהא י"ל דטעמא דמתניתין דס"ל דהילך מצה ואח"כ חמץ משום דקימ"ל כל המנחות מברך עליהן המוציא, ואמרינן בברכות דלענין ברכת המוציא צריך להקדים לבצוע על הגדול ולפטור את הקטן (ודין זה הוא בין בשתיהן שלימות או פרוסות כמבואר באחרונים) וקימ"ל שאין חולקין מנחות נגד מנחות אלא כל מנחה מתחלקת לכל בני אהרן, ולפ"ז לחה"פ שהי' י"ב חלות ב' עשרונים לכל חלה ושתי הלחם היו שתי חלות עשרון לחלה ודאי פרוסת הלחם הפנים מגיע לכל כהן גדולה כפלי כפלים *ושתי הלחם, ומש"ה צריך הכהן ודאי להקדימה בברכת המוציא, וא"כ י"ל דמשו"ה מקדמינן לה בנתינה לכל אחד כסדר אכילתן ומאי מותיב מינה לרב דליכא האי טעמא עכ"ל, ויעו"ש שלא תירץ ע"ז כלום: והנה לפי דרכו של הע"א הנ"ל לא הי' צריך לדחוק בקושיתו משום שכן הדין גם בפרוסות דבלא"ה יש להקשות דהא מבואר ביומא (י"ז ב') דכה"ג נוטל חלק בראש והי' נוטל חלה אחת משתי הלחם ארבע או חמש מלחם הפנים ומבואר שם דלכ"ע לאו אורח ארעא למיתבי בפרוסה לכה"ג, ויעויי' בתוס' ד"ה ומודו, נמצא דכה"ג לעולם הי' נוטל שלמים בחלות לחם הפנים ורק בשתי הלחם משמע דלרבא דמוקי לה כרבי הי' כה"ג נוטל פרוסה בשתי הלחם, א"כ אף אם נאמר שאין הדין לבצע על הגדול רק בשלימין, מ"מ יש לומר דמש"ה נקט במשנתנו הילך מצה משום חלקו של כה"ג שהיו שלמין ובפרט לרבא דמשמע דבשתי הלחם הי' נוטל פרוסה, א"כ מכש"כ שיש להקדים חלות לחם הפנים משום דחלות לחם הפנים היו לכו"ע שלמים כמ"ש התוס' שם משא"כ בשתי הלחם, וא"כ ודאי בשלמה ופרוסה מברך על השלמה תחלה: אולם לענ"ד קושית הע"א בלא"ה לא קשיא מידי, דהא איתא בברכות שם דהכל מודים בפרוסה חטין ובשלמה שעורין דמברך על הפרוסה ופוטר את של שעורין ומבואר שם הטעם משום דחטין חשוב טפי משום דאקדמיה קרא וע"כ הוא חשוב להקדים גם הפרוסה מהם לשלמה ממין אחר ויעו"ש ברש"י ובתוס', א"כ משום האי טעמא גופא אליבא דרב דס"ל דחיובא דיומא עדיף אלמא דס"ל דחיובא דיומא חשוב טפי עד שראוי להקדימו גם לתדיר, א"כ מטעם זה עצמו ראוי ג"כ להקדים גם הפרוסה דשתי הלחם לשלמה דחלת לחה"פ משום דחשיב טפי דהוי חיובא דיומא וכמו בפרוסת חטין שקודם לשלמה של שעורין מטעם חשיבות, וזה פשוט לענ"ד: יב) אולם אי קשיא לי הא קשיא מאי דמבואר בתוספתא דהי' נותן לכל משמר ומשמר חצי חלה, והא לא היה מגיע כן לכל משמר כיון דכה"ג נוטל חלק בראש למר ארבע ולמר חמש א"כ לא הי' מגיע לכל משמר רק שליש חלה ולמ"ד חמש עוד פחות מזה, וזה אין לומר דבזמן שהיו כל המשמרות שווים לא הי' כה"ג נוטל חלק בראש, זה אינו דהרי גם בשתי הלחם הי' נוטל חלה אחת אף דאז כל המשמרות שווים, א"כ כמו כן בחלות לחה"פ דמ"ש, ומשמע לי ג"כ מברייתא דיומא שם דאמר נוטל חלה משתי חלות ארבע או חמש מלחה"פ דנקיט ברישא שתי הלחם אף דזה לא הי' אלא בעצרת ומקדים להו לחלות לחה"פ אף דזה הי' בכל שבת ושבת, דלענ"ד דמילתא אגב אורחא קמ"ל להורות שבעצרת שחל להיות בשבת הי' נוטל שתי הלחם ואח"כ לחם הפנים וכאבא שאול דאמר הילך חמץ הילך מצה, והיינו משום דמוספין קודמין לבזיכין וכמו שנתבאר, ועי' עוד (יומא ל"ט) א' ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחה"פ שמקדים כל הני ללחם הפנים והיינו ג"כ כאבא שאול דהם קודמין וכנ"ל, אבל עכ"פ נשמע מזה שהי' הכה"ג נוטל גם בזמן שהיו המשמורות שוות חלקו בראש, וא"כ לא הי' מגיע רק שליש או פחות מזה לכל משמר, וגם אין לומר דמתחלה היו מחלקין לכל משמר חצי חלה ואח"כ הי' כה"ג נוטל מכל משמר כפי שמגיע לו לחלקו, ז"א דא"כ הי' נוטל פרוסה ולאו אורחיה דכה"ג למיתביה ליה פרוסה ובחלות לחה"פ לכו"ע, וצ"ל דהתוספתא מיירי כגון שלא הי' הכה"ג כאן או שמחל על חלקו לכל המשמרות, ודוחק הוא *): ב. א) אחרי כתבי דברים אלו נזדמן לי למצוא בתוספתא ממס' קרבנות מחלוקת רבנן ואבא שאול בזה"ל: פרים קודמין לאילים ואילים קודמין לכבשים וכו' לחם הפנים קודם לשתי הלחם, כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך *) ואגב הואיל דמוספין קודמין לבזיכין אתיא לידן אימא בה מילתא במה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' תו"מ הי"א) דהבזיכין היו קודמין לנסכי היין של מוספין, ויעויי' כ"מ שם שהניח בצ"ע מניין למד דין זה, ויעויי' לח"מ שג"כ לא נודע לו מקורו והניח בצ"ע, ועיין מל"מ שם דלפי סברת הלח"מ שם גם למנחת סולת של מוספין היו קודמין הבזיכין אף דאינו במשמע לשונו של הרמב"ם ז"ל, ולענ"ד דינא לו לרבנו ז"ל משלהי גמ' דסוכה דס"ל שם לרב יהודה דחולקין במוספין והקשה רש"י ז"ל שם אמאי חולק המשמר הנכנס מאחר שמשמר היוצא עושה המוספין ותירץ רש"י ז"ל משום דאינהו נמי מהפכי