מרחשת חלק א סד

חלות לה"פ מתחלקות לערב ומזה מבואר דבשאר ימות השנה מתחלקות בו ביום אלמא דמותר לאכלו בו ביום אמנם לק"מ מכאן דודאי למ"ד ליה מוקצה שפיר יש לומר כנ"ל, אבל הא מבואר בריש ביצה דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש דלית ליה מוקצה, א"כ שפיר שנינו בסתם משנתנו דמותר לאכול חלות לה"פ בו ביום דבשבת לית ליה לסתם משנתנו מוקצה: אבל זכינו לדין לפ"ז דבעצרת שחל להיות בשבת דביו"ט אמרינן בביצה דסתם לן תנא כר"י דמוקצה אסור בו, בו באמת לחה"פ אסור באכילה מטעם מיגו דאיתקצי, וגם ביו"ט שחל להיות בשבת הדין כן אף דלא שייך ביה דלא ליתי לזלזולי מ"מ לא פלוג רבנן, וכמו שכתבו כה"ג האחרונים דכל שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה החיזוק הזה עומד בחזקתו ובתקפו אף כשנצטרף יחד עם איסור תורה, אף שאין צריך עוד חיזוק מכח איסור תורה מ"מ חכמים השוו מדותיהם ולא חלקו: ה) אולם כ"ז אני אומר בלחה"פ אבל בשתי הלחם אף דאפיתו אינה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט והי' מוכן מאתמול, מ"מ לא אמרינן ביה מיגו דאיתקנאי וכמבואר להדיא סו"פ שתי הלחם דנאכלות ביו"ט, והטעם דלא שייך בהם מוקצה כיון דלא נתקדשו עד שחיטת הזבח, א"כ מותרים הם באכילה ביה"ש, ואף אם נתקדשו קדושת פה מ"מ הא יכול לפדותן כמבואר במנחות (ק' ב') או להשאל עליהן, משא"כ בלה"פ שמונחים על השלחן משבת העברה ואין להם היתר ותקנה רק בהקטרת בזיכין ביום בזה יש לאסור משום מוקצה, ויעוי' שבת (מ"ו ב') ובתוס' שם ד"ה מי יימר: ו) אמנם מצאנו תקנה ללה"פ להכשירו לבו ביום ולהצילו מאיסור מוקצה מטעם אחר, ע"פ המבואר בביצה (ו' א') מחלוקת רב ושמואל ואיתימא רי"ו באפרוח שנולד ביו"ט שרב אומר אסור באכילה מטעם מוקצה ושמואל ואיתימא רי"ו מתירים מטעם הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופרש"י ז"ל: הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו אף מוקצה התיר את עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן להאי, ומעתה בלה"פ יש לומר ג"כ כסברת שמואל ואיתימא רי"ו הואיל ומתיר וכו' דהקטרת בזיכין מועילין להתיר את לה"פ באכילה ומחמת זה מועיל ג"כ להוציאו מתורת מוקצה וכמו באפרוח שנולד, דמיגו דאיתקן להא איתקן נמי להא: ז) ואחרי אשר נתברר לנו כל זה ימצא לנו תירוץ למה שעמדנו לעיל על דמיון הש"ס הא דסוכה להילך מצה. אולם מעתה נאמר לפי מה שנתבאר יש לאסור לחה"פ עד מוצאי שבת בעצרת שחל להיות בשבת כיון דהוי יו"ט וביו"ט אית ליה לתנא דילן מוקצה, א"כ לא נחלק לה"פ עד הערב, א"כ כשמקדים התנא לומר הילך מצה הילך חמץ ע"כ לומר שנתחלקו שניהם במוצאי יו"ט בערב שאז היו גם שתי הלחם מוכנים ומזומנים לאכילה ואעפ"כ הקדים חלוקת לחה"פ לשתי הלחם, א"כ מוכח דתדיר קודם מחיובא דיומא, דאין לומר עוד משום דא"ל לתנא דמשנתנו דבזיכין קודמין למוספין דז"א, דהחלוקה ע"כ הי' בלילה ובלילה כבר הותרו שתי הלחם באכילה ושפיר פריך מזה לרב, וע"כ הוכרח רב לומר דתנאי היא ומחלוקת חכמים ואבא שאול היא בדין זה אם חיובא דיומא עדיף או תדיר קודם: אולם כ"ז אנו צריכין לדעת רב דהוא מרא דשמעתא דסוכה ואח"כ זמן ולדידיה שפיר יש לאסור ללחה"פ משום מוקצה משום דלא ס"ל הסברא הואיל ומתיר עצמו, וע"כ אסיק בתיובתא והוצרך לומר תנאי היא, משא"כ לשמואל ואיתימא רי"ו דס"ל כנ"ל אין לאסור לה"פ משום מוקצה משום דאמרינן הואיל ומתיר עצמו. ומעתה הי' שפיר לחה"פ מתחלק בו ביום ולא היה צריך להמתין עד הערב, לפ"ז מתבאר בפשיטות הטעם דהילך מצה הילך חמץ ששנינו במשנתנו הוא משום דבזיכין קודמין למוספין ומחלוקת תנאי המובאה בגמ' אין זה אם חיובא דיומא או תדיר קודם, אלא שנחלקו בדין אם מוספין קודמין או בזיכין קודמין: ח) ולפ"ז מיושבת קושית התוס' היך פסיק נגד סתמא דמתניתין, דזה אינו, דלדידן דקימ"ל כשמואל ורי"ו דלית כאן דין מוקצה מתפרש טעם משנתנו שמקדים מצה לחמץ משום דבזיכין קודמין למוספין ולא משום תדיר קודם ומעתה ניחא ג"כ השמטת הרמב"ם ז"ל לדין זה שעמד עליה המל"מ, דלפי דברינו אין צורך עוד דמאחר שפסק הרמב"ם ז"ל דמוספין קודמין לבזיכין פשוט הוא דשתי הלחם קודמין כיון דזמן חלוקת שתי הלחם אינו בזמנו של לחה"פ ולא פגעו ולא נגעו זה בזה ולא הי' צורך להרמב"ם לבאר זה. ואף דהרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט ה"א פסק כרב דאפרוח שנולד מוקצה הוא, א"כ לדידיה יקשה איך פסיק סתמא דגמרא דסוכה ואח"כ זמן, דהא אליבא דרב ע"כ משנתנו פליגא ע"ז, ולענ"ד דמה שפסק רבנו ז"ל כרב אין זה מכח ודאי דודאי הלכתא כן, רק מטעם ספק הוא, וכמו שכתב הרא"ש בפ"ק דביצה דמשו"ה לא פסק הרי"ף הילכתא כמאן משום דמספקא ליה כמאן הלכה משום דללישנא קמא דרב ושמואל הוא שנחלקו בזה ממילא הלכה כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וללישנא אחרינא דרי"ו הוא שמתיר ממילא הלכה כמותו דרב ורי"ו הלכה כרי"ו, וע"כ לא פסק הרי"ף כמאן וסתים ליה: ולפ"ז י"ל דגם דעת הרמב"ם שפסק לאסור הוא מכח ספק ואף דהוי ספיקא דרבנן ולקולא, מ"מ כאן דהוי דבר שיש לו מתירין שמותר אחר יו"ט ע"כ פסק לאסור (ומזה יהי' מוכח דדעת הרמב"ם דדשיל"מ אסור ג"כ בספיקא דדינא ולא כמו שכ' הפר"ח והשאג"א ואכ"מ), ומעתה הש"ס דפסיק דסוכה ואח"כ זמן הוא דכיון דמספקא לן אי הלכה כרב או לא באפרוח שנולד, ואם אין הלכה כמותו יש לפרש משנתנו לאו משום דתדיר קודם רק משום חלוקת מצה היתה קודמת משום דבזיכין קודמין למוספין וגם אליבא דרב ע"כ צ"ל דתנאי היא, א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי כיון די"ל דגם סתמא דמשנתנו ג"כ ס"ל דחיובא דיומא עדיף ורק הטעם דמצה קודם הוא משום דבזיכין קודמין למוספין, אם לית לן מוקצה בלה"פ, והבן: ט) ובאופן אחר י"ל עוד ע"פ מאי דאיתא בשבת (קמ"ח ב') מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט, ומשמע שם הטעם משום דלא ליתי לאינצויי, וכן ראיתי בחידושי הר"ן ז"ל שכתב הטעם כן, וכן כתבו התוס' (קמ"ט ב') ד"ה מטילין. והנראה מאי דנקט ביו"ט אף דמשנתנו איירי בדיני שבת הוא משום דבשבת שלא הי' חולקין אלא המשמר הקבוע ולא היו הכהנים רבים ע"כ לא הוצרכו לחלשים משום דבלא"ה לא היו נצים ומריבים זע"ז משא"כ ביו"ט שהיו כל המשמרות שווים והיו הכהנים מרובים היו צריכים לחלשים כדי שלא יבאו לידי מריבה ומצה, ואף שהוי כעין עובדא דחול התירו משום דרכי שלום: והנה בקדושין (נ"ב ב') איתא מחלוקת רי"ו ור"י במקדש בחלקו בקדשים קלים ובקדשי קדשים, דרי"ו ס"ל אינה מקודשת משום שאינו ממונו של כהן. ולר' יהודא מקודשת דגם קדשי קדשים ממונו וחלקו הוא נמנו וגמרו שאינה מקודשת, וקאמר רב שם דעדיין היא מחלוקת, דר"י עדיין עומד בדעתו ולא חזר בו וס"ל דקדשי קדשים ממונו של כהן הוא כסברתו בתחלה ורי"ו אמר דר"י חזר בו, ואמרינן שם כוותיה דרי"ו מסתברא דר"י ס"ל דלא הוי ממונו מדתניא בספרא דסתמו ר"י היא דאין חולקין זבחים ומנחות זה נגד זה, אלמא דלאו ממונו הוא מדלית להן דין חלוקה, יעו"ש, ולפ"ז נראה לי לרב אליבא דר"י דס"ל דקדשים ממונו הוא ואית בהו דין חלוקה ודאי אסור להטיל חלשים ביו"ט, דדווקא לדידן דלית לן דין חלוקה בקדשים ונמצא דע"י הגורל אין נעשה קנין ומקח משום דאין קנין חל ע"ז ורק משום דלא ליתי לאינצויי ע"כ שפיר, התירו, משא"כ לר"י דדין חלוקה ממש יש בהם א"כ נמצא כקונה קגין