מרחשת חלק א סג

מתקן דראיית בכור אינו לאתר שחיטה וא"כ אין בו מתוך כלל, משא"כ אם רואין בכור לאחר שחיטה אז הי' מותר גם קודם שחיטה משום מתוך ושפיר תלי לה הש"ס דין דרואין בכור ביו"ט במחלוקת זו דר"מ ור"י אם רואין מומין לאתר שחיטה, והענין נחמד מאד בביאור סברת הגמ', ואביי דדחי לה ששם הטעם משום קנסא הוא כמו שפרש"י משום שאם אדם אחר שחטו וקסבור שהוא ניתר מפי מומחה גם ר"מ מודה דרואין לאחר שחיטה א"כ שוב הוי כראיית טריפה שמותר, והדברים נחמדים בעז"ה: ד) ובזה אמרתי ליישב קושית מוהרש"א ז"ל לפי פירוש זה שברש"י שם דלר"י היכא דהוי בו מום עובר מעיו"ט ונעשה בו מום קבוע ביו"ט לא הוי מוקצה ורואין ביו"ט, א"כ מאי פריך הגמ' שם מתניתין נמי דייקא דאפי' במום קבוע הנופל בו בעיו"ט אוסר ר"ש דמאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל צריכא למימר דהא ר''י נמי אוסר, והשתא הא איכא לאוקמי דאין מומו ניכר שלא הי' בו מום קבוע מעיו"ט אלא מום עובר דהשתא ודאי צריכא למימר דר"ש אוסר כיון דר"י מתיר כה"ג דלית ביה משום מוקצה. ולפי האמור א"ש, דטעמו דר"ש דאוסר הוא דכיון שאין רואין ביו"ט מומין משום דהוי מתקן ע"כ הו"ל מוקצה לר"ש כמו שכ' התוס' שם, ולפי זה אין זה אלא במום שנולד בו בעיו"ט וע"כ אין רואין אותו ביו"ט משום דהוי מכשירין שאפשר לעשותן בעיו"ט, אבל במום שנולד בו ביו"ט ס"ל שפיר לר"ש דרואין אותו ביו"ט משום דהוי מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט שמותר גם ביו"ט, ועוד יש להאריך בזה אבל אין זה מקומו, והדברים נכונים בס"ד: סימן יא א. א) בסוף סוכה (נ' א') במחלוקת רב ורבה בר רב חנה אם סוכה קודם או זמן קודם ומחלוקתן תלוי' אם חיובא דיומא עדיף או תדיר קודם ופריך שם על רב ממשנתנו שם ששנינו בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה תיובתא דרב ומשני א"ל רב תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה וכו' והלכתא סוכה ואח"כ זמן: ושתים הנה הקושיות בסוגיא: א' קושית התוס' דההלכתא נגד סתם מתניתין דהילך מצה דלמא דתדיר קודם ומה שתרצו התוס' דחשיב לה"פ לחיובא דיומא עוד יותר תמוה א"כ איך מסיק בתיובתא לרב. ב' השמטת הרמב"ם ז"ל לדין זה דהילך וכ' שהרגיש בזה המל"מ ועמד עליה בפ"ד מה' כלי המקדש ולא מצא מענה בפיו, ויעויין מש"כ בזה הנו"ב מהדו"ק או"ח סי' מ"א: ב) וליישב הדברים אקדים מה שנתעוררתי בעברי ע"פ סוגיא זו ואשתומם על המראה על עיקר הדמיון הא דסוכה להילך מצה, ע"פ המבואר ביומא ל"ה מחלוקת תנאים אם מוספין קודמין או בזיכין קודמין ומובא ג"כ בפסחים, (נ"ח א'), ולהמעיין שם יתבאר מדברי רש"י ז"ל בפסחים שם דאם בזיכין קודם למוספין הי' לה"פ מתתלק קודם הקרבת המוספין אתר הקטרת הבזיכין שהתירו אותו באכילה. וכן הוא בהדיא בתוספתא מנחות פי"א כיון שנזרק דם התמיד נטלו ב' כהנים שני בזיכין וכו' וכו' אלו שני כהנים שבידם שני בזיכי לבינה של לתם הפנים ישנה היו נותנין אותה ע"ג המזבח עם איברי תמיד, כיון שהוקטרו ב' בזיכין נותנין חצי החלה לכל משמר ומשמר והם חולקין ביניהם ר"י אומר וכו" עכ"ל התוספתא *). מעתה מה רב המרחק בין הא דסוכה להא דהילך מצה ומה מדמה הש"ס אותם, דטעמא רבא איכא במצה משום דס"ל בזיכין קודמין למוספין וא"כ כשהותר לה"פ באכילה והי' ראוי להתחלק עדיין לא הקריבו המוספין ולא היו עדיין שתי הלחם כלל דעדיין לא שחטו ולא זרקו דמי הכבשים להתיר שתי הלחם באכילה א"כ ודאי היו חולקין לה"פ מקודם ואח"כ כשהקריבו המוספים היו חולקין שתי הלחם ומבואר ממילא מחלוקת תנאי דמייתי כאן בגמ' בפשיטות, דמאן דאמר הילך מנה ס"ל בזיכין קודמין למוספין ואבא שאול דס"ל הילך חמץ הילך מצה הוא משום דס"ל מוספין קודם לבזיכין, והי' לפ"ז להיפך ששתי הלחם ניתרו ובאו לכלל חלוקה ולה"פ עדיין לא נסתלק מן השלחן ולא הוקטרו הבזיכין להתירו באכילה, וסייג לדבר דאבא שאול הכי ס"ל שכן מצינו ביומא שם שאביי מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין, וממילא חלוקת שתי הלחם קודמת שכך הוא סדרן. והפליאה עצומה לקרב שני דברים רחוקים זמ"ז בזמן ולהרחיקן במעלה: ג) ולזה נראה לענ"ד לעורר בדבר חדש. דלכאורה יש לאסור אכילת לה"פ בו ביום מטעם מוקצה, דכיון דביה"ש של שבת לא הוו לה"פ ראוי לאכילה, א"כ איתקצאי ביה"ש ואיתקצאי לכולא יומא, ואף שהמתיר ודאי עתיד לבוא אחר הקטרת בזיכין מ"מ כלל גדול הוא במוקצה דכל שלא הי' ראוי ביה"ש של שבת ויו"ט אז אסור הוא כל השבת מטעם מוקצה אף שהוא ודאי יהי' ניתר באמצע היום, דדווקא בגמרו בידי אדם אמרינן (ביצה כ"ז) דלא הוי מוקצה אף דסתם קדירות רותחות הן ביה"ש והיינו משום דבידו לקררן כמו"ש התוס' בשבת (מ"ג א'), אבל בנידון דידן בלחם הפנים שאין בידו להתירו בלילה ואסור עד הקטרת הבזיכין ביום והוא אסור מדאורייתא א"כ ודאי מוקצה הוי משום דאיתקצאי ביה"ש, ועיין ר"ן רפ"ק דביצה שכתב וז"ל שכל מי שנאסר בביה"ש איתסר לכולא יומא אע"פ שתבא לו שעת היתר ואהכ"נ למ"ד שבת ויו"ט קדושה אחת הן דלא שחיט בשרא ביו"ט שלאחר השבת וכו' עכ"ל, הרי אף דההיתר ממילא יבא מ"מ אסור משום דאיתקצאי, כש"כ כאן שצריך למעשה להקטרת הבזיכין והרבה דינין תלויין בו דאם נפרס הלחם קודם הקטרה פסול כמבואר במנחות וברמב"ם ואף לפי מה שכתבו התוס' בביצה (ל"א ב') דהיכא שנסתלק המוקצה מן העולם לא אמרינן מיגו, הא כתבו שם לחלק דלא אמרינן כן אלא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא בכל אופן אמרינן מיגו: גם אין לומר כיון דיש מצוה באכילת לחם הפנים ומכש"כ לפמש"כ החכ"צ (סי' קנ"א) דדין דממעט באכילתו הוא ג"כ בתחלת זמנו כמו בסוף זמנו, א"כ אפשר דמשו"ה לא גזרו עליו מוקצה כדי שלא נמעט באכילתו, ז"א דמוכח מדברי התוס' פ"ק דסוכה (י' ב') שהוכיחו מלגין של טבל דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר, אלמא דדעתם לאסור בפשיטות אכילת תרומה מחמת מוקצה אף דיש מצוה באכילתה וגם נוהג בה דין דממעט באכילתה כדאיתא בזבחים (ע"ה ב') דאסור לבשל תרומה בירק של שביעית משום שממעט באכילת תרומה יעוש"ה, א"ו דדין מוקצה תמור ונוהג גם בקדשים, א"כ ודאי הדבר לכאורה פשוט דאכילת לחה"פ בשבת כיון דהי' אסור ביה"ש נאסר כל היום כלו ולא יהי' מותר לאכול רק לערב: ד) איברא דבר זה מבואר היפוכו במשנה מנחות (צ"ט ב') ששנינו שם יוה"כ שתל להיות בשבת *) וזה כדברי מי שאומר בזיכין קודם למוספין ועיי' יומא ל"ד אף למ"ד בזיכין קודמין למוספין מ"מ הוא אחר נסכים, ומל' התוס' לא משמע כן דמשמע תיכף אחר זריקת דם התמיד. וצ"ל לאו דווקא מיד אחר זריקה אלא אחר עבודת התמיד: