מרחשת חלק א סב

מדאורייתא אבל לדברי רש"י ז"ל קשה כנ"ל: אבל באמת אין סתירה מכאן לדברינו אף לפי פרש"י, דהכא שאני, כיון שיש לו תבן בתוך התחום כדי להאכיל לבהמתו הרי ההבאה מחוץ לתחום אינה לצורך או"נ כלל, ואף שלדעת רש"י ז"ל בביצה אם אמרינן מתוך הותרה אפי' שלא לצורך היום כלל, מ"מ הכא לדברי ר"ע קיימינן ור"ע לית ליה מתוך, וא"כ אם יש לו בתוך התחום או"נ אם נמשך והביא מחוץ לתחום הוי שלא לצורך או"נ כלל ועבר אדאורייתא. אלא שעדיין צ"ע קצת לרבה דס"ל בפסחים (מ"ו ב') באופה מיו"ט לחול שאינו לוקה משום הואיל, דאי מיקלעי אורחים וחזי להו השתא נמי חזי ליה, ויעו"ש בתוס' שאף למאן דלית ליה מתוך הואיל אמרינן, א"כ הכ"נ יש לומר דלא עבר אדאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה בהמות רבות שהתבן שבתוך התחום לא יספיק להם וחזי להו השתא נמי חזי ליה, ואפשר משום דלא שכיחי לא דמי' לאורחים כמו שכ' התוס' שם בפסחים דלא אמרינן הואיל ואי חזי לחולה שיש בו סכנה משום דלא שכיחא: ח) אולם מה שנראה לי נכון יותר בהיתר השאלה הזאת שנתחבטו בזה רבותינו האחרונים ז"ל אמאי לא הותר איסור תחומין באו"נ, והוא משום שאו"נ לא הותר רק בדבר שהוא מלאכה שזה התירה התורה לצורך או"נ כדכתיב קרא כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וכו', אבל איסור תחומין שאינו בגדר מלאכה כלל והוא איסור מיוחד לעצמו אינו בכלל המקרא של היתר לצורך או"נ משום שאינו בכלל המלאכות כלל וראי' לדבר לענ"ד שאיסור תחומין אינו בגדר מלאכה מהא דאיתא בשבת (נ"ג ב') היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ופרש"י ז"ל משום דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו יעו"ש, והכל טעמא מאי אינו מוזהר על שביתת בהמתו מתחומין כמו שמוזהר על שביתתה משאר מלאכות, א"ו שאיסור תחומין אינו בגדר מלאכה כלל ואינו מצווה על שביתתה אלא ממלאכה ולא על דבר אחר, וע"כ אני אומר גם להיפך לחומרא, כיון שתחומין אינן בגדר מלאכה כלל לא על זה אמרה תורה שאו"נ יעשה בו והוא אסור אפי' לצורך או"נ למ"ד תחומין דאורייתא, או לדידן גם בי"ב מיל אם נאמר שהוזהרו על תחומין ביו"ט: זאת תורת העולה מכל הדברים שכ' שתחומין ביו"ט הוא מדרבנן גם לדידן בי"ב מיל שהוא בשבת מן התורה, וכמו שצדדתי למעלה עפ"י סברת הרמב"ם בתשו' שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב, ואף לדעת רש"י בעירובין הנ"ל שמוכח מדבריו דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן וכמו שנראה עוד מדבריו בחגיגה כמו שהבינו התוס' שם, מ"מ לדידן בי"ב מיל אינו מן התורה מטעם מתוך וכו', ואפי' לפמש"כ בסמוך לחלק לדעת רש"י דבתחומין לא הותר לצורך או"נ כלל, מ"מ מוכח דדעת רש"י ז"ל דלדידן גם י"ב מיל אינן מן התורה שהרי בביצה כ"ד אמרינן שפירות הבאים מחוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכ' רש"י הטעם שהקילו במחוץ לתחום לפירות מחוברין משום דתחומין דרבנן יעו"ש, ומי לא עסקינן שהנכרי הביא את הפירות מחוץ לתחום די"ב מיל, ולדעת רש"י ז"ל בעירובין גם הבאת חפץ חוץ לתחום הוי דאורייתא למ"ד תחומין דאורייתא וא"כ אמאי מותר בכה"ג לישראל אחר, א"ו דרש"י ס"ל דגם י"ב מיל לדידן אינן מן התורה וכן מוכח מדברי רש"י ז"ל ביומא (ס"ו ב') על מה דאמרינן עתי אפי' בשבת למאי הילכתא וכ' שם רש"י דאי משום תחומין דרבנן היא, והרי צריך לי"ב מיל שהוא מן התורה, א"ו דרש"י ס"ל דתחומין די"ב ג"כ מדרבנן וא"כ בין להרמב"ם ז"ל שי"ב מיל מן התורה מ"מ ביו"ט הוא מדרבנן, גם לדעת רש"י ז"ל דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, מ"מ לדידיה גם בי"ב מיל מדרבנן היא אפי' בשבת, וא"כ ביו"ט לכו"ע מיהא מדרבנן. ונפק"מ בתחומין למעלה מעשרה דהוי ספק בעי' דלא איפשטא דביו"ט הוי ספד"ר ולקולא, אפי' בי"ב מיל, והכי נקטינן. וזהו מה שרצינו לבאר בעז"ה: ג. א) ולא אמנע מהעלות כאן בשולי מכתבי שבכה"ג שכ' למעלה שתחומין אף שהם מכשירין מ"מ אמרינן מתוך שהותרו לצורך או"נ מן התורה הותרו גם שלא לצורך או"נ, אמרתי לבאר בזה סברא אחת סתומה מאד בגמ' ביצה (כ"ז א') שתולה הא דרואין מומין ביו"ט במחלוקת ר"מ ור"י בראית מום בבכור לאחר שחיטה, דר"מ סבר ראיית בכור לאו כראיית טריפה, ראיית בכור מחיים ראיית טריפה לאחר שחיטה, מינה ראיית טריפה אפי' ביו"ט ראיית בכור מעיו"ט, והדבר תמוה מה ענין ראיית מומים ביו"ט שטעם האיסור הוא משום מתקן לראיית בכור מחיים או לאחר שחיטה, ויעוי' רש"י שם שנדחק בזה לפרש דכיון שראיית בכור חשוב שדווקא מחיים ע"כ חשוב ראיית בכור מתקן, והסברה דחוקה גם אינה מובנת כלל: ב) והנ"ל בביאור דבר זה הוא עפ"י מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בדין מריטת הנוצות בעופות ביו"ט, שהרמב"ם אוסר והרמב"ן ז"ל מתיר כיון דמ"מ יצטרך למרוט את הנוצות לאחר שחיטה, שגם במריטה לאחר שחיטה איכא משום תולש ומותרת משום או"נ א"כ מה לי קודם שחיטה מה לי לאחר שחיטה, דהא עכ"פ יצטרך לעשות אותה מלאכה. והה"מ כ' לתרץ דברי הרמב"ם משום דקודם שחיטה אין זה אוכל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכיון שאין זה אוכל לא חשוב מלאכה באו"נ והוי רק מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט, משא"כ לאחר שחיטה דהוי אוכל נפש שהותר ביו"ט, וכן כ' הרא"ש בפ"ג דבכורות לחלק כן משום דקודם שחיטה אין זה אלא מכשירין שאפשר למיעבדה מאתמול יעו"ש: אבל לדעתי דברי הרמב"ן ז"ל צודקים, דכיון דמ"מ הותרה אותה מלאכה לאחר שחיטה משום צורך אוכל נפש, א"כ גם קודם שחיטה נהי דהוי מכשירין מ"מ משום מתוך שהותרה אותה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ, ומכשירין אלו לא גריעי משאר צורך יו"ט שאינו או"נ שהותר מטעם מתוך, והרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל בפ"א מה' יו"ט שלא אמרו מתוך אלא בהוצאה והבערה כמו שביאר הה"מ שם דעתו, וע"כ שפיר כתב שאסור משום דהוו מכשירין, ומשום מתוך לא הותר כלל בשאר מלאכות, אבל הרמב"ן ז"ל ס"ל דבכ"מ אמרינן מתוך וכו' ע"כ שפיר מותרת המריטה גם קודם שחיטה משום מתוך: ג) והנה הרלב"ח הקשה על מה שכ' הרמב"ם ז"ל בטעם איסור הגבהת תרו"מ בשבת וביו"ט משום שמא יכתוב ואמאי לא סגי ליה בטעם מתקן, ותי' דמשום מתקן אי אפשר לאסור ביו"ט דהא כל צרכי או"נ הותרו ביו"ט א"כ אף תיקון תרו"מ ג"כ מותר משום דלא גרע משארי מלאכות דאורייתא שהותרו לצורך או"נ, וע"כ הוצרך לטעם משום שמא יכתוב: והשתא כיון דלא שייך איסור מתקן באו"נ ביו"ט כיון שהותרו כל מלאכות תתבאר סברת הגמ' בביצה בראיית בכור ביו"ט כמין חומר, והוא שאם ראיית בכור אינו אלא מחיים ולא לאחר שחיטה אסור שפיר משום מתקן דמחיים אין זה או"נ אלא מכשירי או"נ, כמו שכ' הה"מ והרא"ש דמחיים אין הבהמה חשובה אוכל נפש, ואין מתקן דראיית בכור אלא מכשירי או"נ שלא הותר ביו"ט, ואין להתיר מטעם מתוך שהותרה לאחר שחיטה, ז"א שאותו מתקן