מרחשת חלק א ס

שבת דמיירי ביו"ט י"ל דס"ל כסברא הראשונה של הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב, ולפ"ז אי אפשר לומר דמיירי בשבת וכשהתחומין הם בכרמלית דא"כ לא הי' אסור גם לר"ע מדאורייתא וע"כ דמיירי ביו"ט וכשהתחומין הם ברשוה"ר וע"כ לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן. מיהו אין מדברי רש"י ז"ל אלו הכרח דס"ל שגם לדידן בי"ב מיל הוי מן התורה גם ביו"ט. שהרי אפשר דס"ל כמו שצדדתי למעלה דדווקא לר"ע דלא ס"ל מתיך וכו' והוצאה אסורה מן התורה שלא לצורך או"נ וע"כ גם איסור תחומין ביו"ט מן התורה, משא"כ לדידן שהוצאה הותרה ביו"ט שלא לצורך כלל אפשר שאין תחומין מדאורייתא ביו"ט מכח הסברא שלא יתכן שיהא המעביר פטור והמהלך חייב: וזה אין להקשות גם אם מיירי הא דגוב ביו"ט לר"ע דלא ס"ל מתוך וכו' ולא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ א"כ איך הוא מוציא תבן מן הגוב לחוץ הא תבן אינו ראוי לאכילת אדם וא"כ אינו לצורך או"נ ואסור גם ביו"ט משום איסור הוצאה, זו אינה קושיא דר"ע לטעמיה דס"ל בביצה (כ"א א') דנפש אפי' נפש בהמה במשמע וא"כ מותר להוציא גם לצורך בהמתו להאכילה, וזוהי שכוון רש"י ז"ל בדבריו שכ' ואלו נוטלין ואוכלין היינו דווקא אוכלין לצורך בהמתו לאכילה ולא לצורך אחר: ז) מיהו לפמש"כ במ"א דגם לב"ש דס"ל שלא הותרה הוצאה שלא לצורך או"נ ביו"ט וכן לר"ע, שכ"ז בהוצאה מרשות לרשות מרשוה"ר לרשוה"י או איפכא אבל מעביר ד"א ברשות הרבים דאמרינן בשבת (צ"ו ב') דהלכתא גמירי לה הלכה לממ"ס ורש"י ז"ל בשבת (קל"ב א') כתב שאין למדים הלכה בי"ג מדות לפ"ז דין העברת ד"א ברשוה"ר אין ללמוד ביו"ט במה מצינו משבת, וא"כ גם לב"ש ולר"ע העברת ד"א ברשוה"ר לא נאסרה ביו"ט, ולפ"ז הדרינן לסברא קמייתא של הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שהמעביר יהא פטור והמהלך יהא חייב שאין איסור תחומין מן התורה גם לר"ע ביו"ט כיון שהמעביר בו פטור, והא דגוב בין שתי תחומי שבת שרש"י מפרש שמיירי ביו"ט אין זו סתירה, דדווקא רש"י ז"ל ס"ל כן משום דלטעמיה אזיל שמפרש גוב היינו בור וע"כ הוכרח לפרש כן שמיירי ביו"ט וכמו שכ' למעלה, אבל לפי מה שפרשו התוס' שם דגוב אין פרושו בור כלל וגוב הוא מלשון קש וגבבא אינו מוכרח כלל דמיירי ביו"ט ויש לפרש דבשבת מיירי, וביו"ט באמת גם לר"ע אין תחומין אלא מדרבנן ורק רש"י ז"ל ס"ל כן ולטעמיה אזיל בחגיגה דס"ל דתחומין גם ביו"ט אסור מן התורה, אבל אין זו ראי' וכמו שנת': ח) אמנם מדברי התוס' פסחים (צ"ג ב') ד"ה רב יהודה על קושיתם שם שרב יהודה ס"ל דמן המודיעים לא יכול ליכנס בחצי היום וכל הלילה ולעולא בשעת שחיטה דנחזי אנן שתי' משום דלר"ע קיימינן דאית ליה תחומין דאורייתא ולר"י יכול ליכנס מן המודיעים עד סמוך לתחום בתחום הלילה וכו' ליכא בינייהו השתא כולי האי, וכן הוא מפורש כדברי התוס' בירושלמי פסחים שם ה"ב כדי שיבא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים אמה עד שלא חשיכה יעו"ש, הרי מפורש דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, דמשו"ה חשיב ליה דרך רחוקה שאם תחומין דרבנן ביו"ט לא היו חכמים מעמידין דבריהם במקום כרת וכהערת הש"ק שם, וזוהי לכאורה סתירה מפורשת לדברינו: אבל באמת מהירושלמי אין ראי' לדחות דברינו, שהירושלמי לטעמיה אזיל דלא ס"ל דמעביר ד"א ברשוה"ר הלכתא גמירי לה, כמו שכ' התוס' בשבת (ה' ב') ד"ה בשלמא דבירושלמי פ"ק דשבת פריך לב"ע דמהלך כעומד דמי אין ארם מתחייב ד"א ברשוה"ר ומשני משכחת לה בקופץ, וכ' התוס' דש"ס דילן לא חשיב לה פירכא כדאמר בפ' הזורק דד"א הילכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה כלום יעו"ש, הרי שהירושלמי לא ס"ל דד"א ברשוה"ר הלכתא היא וע"כ דס"ל דד"א ילפינן מאיזה למוד מהכתוב, וכן הוא באמת בירושלמי פ' הזורק דזורק ד"א ברשוה"ר יליף לה מתופרי יריעות ולא פריך עלה כמו בש"ס דילן (צ"ו ב'), וכיון שהירושלמי ס"ל דד"א ברשוה"ר חייב לא מכח ההלכה לבד שפיר ילפינן מינה ד"א ברשוה"ר גם ביו"ט וממילא הו"ה תחומין, משא"כ לש"ס דילן דד"א ברשוה"ר הוא מכח ההלכה ממילא ביו"ט לית לן. דאין למדים מהלכה, וע"כ אין גם תחומין ביו"ט מן התורה אפי' לר"ע וכסברת הרמב"ם ז"ל שלא יתכן שהמעביר יהי' פטור והמהלך יהי' חייב ש) ואם כנים אנו בדברינו דגם למ"ד תחומין דאורייתא ביו"ט אינם אלא מדרבנן, הי' אפשר ליישב קושית התוס' בעירובין (כ"ט א') בהא דאחד שעירב בבצלים והושיבו ר"מ בד' אמותיו שכ' התוס' שע"כ חוץ לעיר הי' דבעיר הי' מהלך את כולה או כר"י שאין לו אלא ד"א, ואין לומר משום דר"מ קניס שוגג אטו מזיד דהא בדאורייתא לא קניס ור"מ ס"ל תחומין דאורייתא, ולפי האמור אפשר דהא עובדא ביו"ט הוי (ולשון שבת הוא ג"כ ביו"ט עיי' סוכה כ"ז ב') וביו"ט גם לר"מ מדרבנן הוי ע"כ קניס שוגג אטו מזיד: אבל באמת מוכרחין אנו לומר כתי' התוס', שאל"כ אמאי הושיבו ר"מ בד' אמותיו הא מתעסק הוי שסבור שתוך תחומו הוי ונמצא שהי' חוץ לתחומו והוי כמו נתכוון לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר או כסבור רשוה"י ונמצאת רשוה"ר שכ' התוס' בשבת שמתעסק הוי, וכבר הוכחתי במ"א (שלא כדעת הגרע"א בתשו' סי' ח') שמתעסק אפי' שגגת עברה לא הוי, וא"כ הוי כמו שהוציאו עכו"ם או רוח רעה ונתנוהו בעיר אחרת או בדיר ובסהר דלר"ג וראב"ע מהלך את כולה כיון שאף שגגת עבירה לא הוי ואפי' קניס ר"מ שוגג אטו מזיד בכה"ג לא קנים, וע"כ מוכרחין אנו לומר כתי' התוס' דחוץ לעיר הי' או דסבר כר"י ור"ע שאף בנתנוהו בדיר ובסהר אין לו אלא ד"א: י) ולולא דברי התוס' בחגיגה (י"ז ב') שהבינו דברי רש"י שכתב דאי יו"ט תחומין אסור הייני מדאורייתא הייתי אומר שכוונתו שע"כ ליכא למימר שהא ופנית בבקר הוא ביו"ט שא"כ איך אסרו חכמים תחומין הא מקרא מפורש שתחומין מותר, וכל שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור, כמו שכ' הטו"ז ביו"ד סי' קי"ז, וע"כ מדאסרו חכמים תחומין ע"כ האי בבקר אין פשוטו ביו"ט גופיה אלא בחוה"מ, ואי דהיא גופה תקשי מנ"ל לחכמים דהאי בבקר הוא בחוה"מ דילמא באמת ביו"ט ולא הי' להם לאסור תחומין, י"ל שזה היתה קבלה בידם, ורק רש"י ז"ל בא להוכיח שכן היתה הקבלה בפשט הכתוב שאל"כ לא הי' להם לאסור תחומין, באופן שי"ל שגם רש"י ז"ל ס"ל דתחומין ביו"ט הוא מדרבנן אף לר"ע: ב. א) הנה הארכנו בדין תחומין ביו"ט שמקום יש בראש לומר שתחומין ביו"ט אינו אלא מדרבנן לכו"ע אף לר"ע, אולם אף לדברי התוס' בחגיגה ורש"י שם ובעירובין וכן להירושלמי שמכולם נשמע דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט כן, יש בזה מקום עיון וצריך באור הא דמצינו תחומין מדאורייתא, ואמאי לא אמרינן גם בתחומין מתוך וכו' כמו באיסור הוצאה שמותר להוציא אף דבר שאינו או"נ מתוך שהותר לצורך או"נ הותר נמי שלא לצורך ולדעת רש"י ז"ל בביצה י"ב אף שלא לצורך היום כלל, וא"כ אמאי לא נאמר בתחומין כמו כן, ואיך כתב רש"י דאיסור