מרחשת חלק א ה

סימן א' בדין איסורי הנאה אם הם שלו. א. בקצוה"ח סי' ת"ו שק"ב העלה על קושית אחיו בהא דגמ' ב"ק (ד' צ' ב') לידיינו דיני נפשות והדר לידיינו דיני ממונות דמאי פריך הא אמרינן בכריתות (כ"ד א') דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה משום דאפקורי קמפקר ליה וכיון דקדמוהו ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך אפשר לדונו אח"כ די"מ כיון שהפקירו קודם שעמד בדין וקימ"ל נגח ואח"כ הפקיר פטור, ובתי' קושיא זו העלה הקצוה"ח דבאיסורי הנאה לא מהני הפקר כלל כמו דאמרינן בפסחים (י' ב') דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ליה וכמו שכ' רש"י בב"ק (מ"ד ב') דשור הנסקל אחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו קדוש דלאו ברשותיה קאי לאקדושיה וע"כ גם אינו יכול להפקיר איסורי הנאה משום דלאו ברשותיה קאי לאפקורי והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינם יכולים להקדיש אבל מ"מ א"ה בעלים מיהו אית להו וכמו שכ' הרשב"א דאתרוג של ערלה מיקרי שלכם משום דאית להו בעלים וא"כ הא דהפקירו קודם שעמד בדין פטור משום דבעינן בעלים מתחלה ועד סוף, והאי אית ליה, והפקר שלהם אינו כלום, כיון דא"ה מיקרי אינו ברשותו, והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, היינו כיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא הי' איסורי הנאה, וכיון שהבעלים הפקירו הרי הפקרן הפקר, עכת"ד. העולה מתוך דבריו דאסוה"נ חשוב שלו ויש להם בעלים, אלא שאינם ברשותו וע"כ אין חל עליהם הפקר או הקדש משום דהוי כמו גזל ול"נ הבעלים שאינם יכולים להקדיש משום שאינו ברשותו: א) והנה רש"י ז"ל בפסחים (ו' ב'), על הא דאמרו שם חמץ לאח"ז איסורו לא מצי מבטל ליה משום דלאו ברשותיה קיימא, בד"ה דלאו ברשותיה כתב ''אינו שלו'' וכ"כ עוד ב' דברים ''אינו שלו' ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו הרי שדקדק לפרש דהאי אינו ברשותו היינו אינו שלו וזה שלא כדברי הקצוה"ח הנ"ל דאסוה"נ שלו הם אלא שאינם ברשותו כפשטות הלשון של הש"ס, ונראה שמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן הוא משום שאזיל לטעמיה למעלה ה' ב' שכ' שטעם ביטול חמץ הוא משום דכתיב תשביתו והשבתה הוא בלב וכמו שביאר הרמב"ן בחי' שם וכן הר"ן, בפסחים שם דכיון שמבטלו בלבו ומחשיב אותו כעפרא דארעא ואינו רוצה עוד בקיומו שוב אינו עובר עליו, ולפ"ז אם חמץ הי' שלו אף לאחר זמן איסורו הי' יכול לבטל אותו כיון ששלו הוא והוא בעליו בכחו לבטלו ולהחשיב אותו כעפרא דארעא, אף אם הוא חשוב אינו ברשותו, ודוקא להקדיש ולהפקיר אינו יכול דבר שא"ב, אף ששלו הוא, משום דכתיב איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וא"כ לדעת רש"י ע"כ הא דאינו יכול לבטל חמץ לאחר זמן איסורו הוא משום שאיני שלו ואינו בעליו כלל, וזהו שהוכרח רש"י ז"ל לפרש האי אינו ברשותו היינו אינו שלו, ולפ"ז הרי מוכח מדברי רש"י ז"ל דאיסוה"נ אינם שלו ג"כ, ודברי הקצוה"ח הנ"ל לא יתכנו רק לדעת התוס' בפסחים (שם ה' ב') שטעם ביטול חמץ הוא משום הפקר ויצא מרשותו, ולדבריהם שפיר יש לומר כיון שאינו ברשותו לאחר זמן איסורו אף ששלו הוא אינו יכול לבטלו דאינו יכול להפקיר דשא"ב, אף ששלו הוא: הן אמת שיש לי להביא ראי' דאיסוה"נ הוי שלו מסוגית הש"ס בכריתות (כ"ב) דאמרינן שם אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה, ושקיל וטרי הש"ס התם דלא מהני מחשבה במת כדי לטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתיה אצל כל אדם, יעו"ש, ואם נאמר דאסוה"נ אינם שלו, א"כ תיפוק ליה דלא מהני מחשבה במת שאסור בהנאה, שמשום זה אינו שלו, ומחשבה לא מהני בדבר שאינו שלו, כמו דגנב או גזלן, לכל מר כדא"ל, אין מחשבתם מטמאתן משום שאינו שלו, כדאיתא בב"ק (ס"ו ב'), וכן לענין הכשר דבעינן רצון דעת הרמב"ם ז"ל פ"ק מה' טומאת אוכלין ה"א שאין רצון אחר מחשיבו כדי לקבל טומאה, וכיון שכן לא מהני מחשבה במת לאשיוי' אוכל כדי לקבל טומאה, א"כ מוכח מזה דאסוה"נ הוי שלו ע"כ הי' מהני מחשבת היורש לאשוויי' אוכל כדי לקבל טומאה אי לאו משום דבטלה דעתיה אצל כל אדם, ואין לדחות דהא דהוצרך הש"ס לטעם דבטלה דעתיה וכו' הוא במת עכו"ם שאינו אסור בהנאה כדאיתא בירושלמי שבת פ' המצניע ה"ה וכמו שכ' התוס' בב"ק (ט' א') וכן היא דעת הרשב"א אשר כל זה הביא המל"מ סוף ה' חבל, זה אינו, דאכתי קשה מאוקימתא דרב חנניא שם בכריתות דקאמר לאפוקי מת דאע"ג דחפהו בבצק מטמא טומאה חמורה דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והא בזה א"א לומר דמיירי במת עכו"ם, שהרי דעת הרמב"ם ז"ל כר"ש דמת עכו"ם אינו מטמא באהל א"כ אין טומאתו בוקעת ועולה, וע"כ מיירי במת ישראל ובמת ישראל בלא"ה ליכא מחשבה כיון שאינו שלו ל"מ מחשבתו, א"ו דאסוה"נ הוי שלו אלא שא"ב ע"כ שפיר הי' מהני מחשבתו לאשוויי' אוכל כדי שיקבל טומאה אי לא משום שבטלה דעתו אצל כ"א, או משום שיש לו בלא"ה טומאה חמורה כאוקימתא דרב חנניא יעו"ש: ולדעת רש"י ז"ל שהוכחנו למעלה מדבריו דס"ל שאסוה"נ אינם שלו ע"כ צ"ל דהוא יפרש סוגיא דכריתות דמיירי במת עכו"ם וס"ל כרבנן דמת עכו"ם מטמא באהל ע"כ שפיר אסור דטומאה בוקעת ועולה אף במת עכו"ם: ב) אולם לכאורה גם לדעת התוס' דס"ל דביטול חמץ הוא מטעם הפקר ג"כ לא יתכנו לכאורה דברי הקצוה"ח דמה דלא מהני ביטול בחמץ לאחר זמן איסורו הוא משום שאינו ברשותו ואינו יכול להפקיר אף שהוא שלו, שהרי בפסחים שם מפרשינן טעמו של רב דס"ל שהבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפהפיה ודעתיה עלויה ופריך וכי משכח לה לבטלה ומשני דילמא משכח לה לבתר אסוריה ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי לבטלה, והא לרב קיימינן הכא ורב ע"כ אית ליה דאדם יכול להקדיש ולהפקיר דבר שא"ב וממילא הו"ה דיכול לבטל, שהרי בב"ק (ס"ז ב') על הא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמר רב התם ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון דקסבר יאוש כדי קני, יעו"ש, והא מאן דסבר יאוש כדי קני ע"כ ס"ל דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לפ"מ דאיתא שם (ס"ח ב') דאיתיביה רי"ו לר"ל גנב והקדיש וכו' ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ומשני ר"ל התם הכא במ"ע שהקדישו בעלים ביד גנב וסבר לה כצנועין דאדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו יעו"ש, ולפ"ז הוא הדין לרב דס"ל יאוש קונה ע"כ ס"ל כצנועין דאדם יכול להקדיש