מרחשת חלק א נח

שלא יהנה ממלאכת שבת, ולפ"ז אומר אני דכל זה אם נעשה מעשה השבת ע"י איסור מלאכת שבת ולולא המלאכה של איסור לא הי' יכול ליהנות ממעשה שבת, ע"כ אסרו חכמים שלא יהנו מעשיו ולא יהי' לו הנאה ממלאכת איסור והמעשה הנצמח ממנה, אבל אם אותו מעשה שבת היה יכול להיות ע"י מלאכת היתר אבל הוא עשה אותו ע"פ איסור בזה לא שייך לאסור משום מלאכת שבת שאין זה נהנה כלל ממעשה שבת, דאותו מעשה שבת הי' יכול להיות ע"י מלאכת היתר, וכה"ג חילק ר''ת בתוס' שבת (קכ"ב א') דבמלא מים לעצמו יכול לשתות מהם משום שהי' יכול ליכנס לבור לשתות ונמצא שאין זה נהנה ממלאכת שבת ע"י עכו"ם, והר"ז כמו שכתבתי לחלק במעשה שבת ע"י ישראל, והרי דבר זה דומה למה שכתב רבנו בפ"ו מה' שבת הנ"ל דבפירות שיצאו חוץ לתחום שבשוגג יאכלו משום שלא נעשה מלאכה בגופן, וכאן ג"כ כיון שמעשה האיסור לא הי' נצרך למעשה השבת שנולד מזה וגם ע"י מלאכת היתר ג"כ הי' יכול להיות נעשה אותו מעשה שבת הר"ז חשוב כאלו עשה איסור צדדי שאין זה שייך לגוף הדבר, והוי כמו פירות שיצאו חוץ לתחום שאינן נאסרין בשוגג משום שאין זה חשוב מעשה שבת שאין המעשה בגופן, והחילוק ברור: ג) ועכשיו דברי רבנו צודקין במה שכ' לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור, דבקרבן יחיד כיון שאינו דוחה את השבת הרי שחיטת הקרבן חשוב מעשה שבת שאי אפשר הי' לישחט בלא מלאכת איסור של שבת, וע"כ אסור הבשר בו ביום לאכילה כמו בשוחט חולין בשבת שאסורה ליומא כדאיתא בחולין (י"ד א'), וכיון שהבשר אסור באכילה אסור לזרוק את הדם ביום כרבא שאין זורקין את הדם אלא כדי להתיר בשר באכילה, ולא להקטיר אמורין בערב, ואפי' לרבה בר רב הונא שם בשבת מודה כדאיתא בביצה שם, וכמו שהבאתי למעלה. וזהו שכ' רבנו באם עבר וזרק הדם שיקטיר האמורים לערב והבשר יאכל הרי שלא התיר לאכול הבשר רק לערב, אבל לא ביום, והיינו משום איסור מעשה שבת שאסור לבו ביום, אבל בקרבן צבור שבה' י"ג ששם הי' אפשר לשחוט את הקרבן בהיתר אם שחטו לשמו, א"כ אין איסור על הבשר משום מעשה שבת דהא אותה שחיטה הי' יכול לעשות בהיתר אם שחטו לשמו, ואם הוא עיוות ועשה שלא כהוגן ושחט שלא לשמן שעי"ז נתחייב חטאת אין זה ענין לאסור את הבשר, משום שאין זה נהנה ממלאכת שבת, שהמלאכה היתה יכולה להיות בהיתר, וכמו במילא מים דלעיל. וכיון שנתבאר בדברי רבנו בפירות שיצאו חוץ לתחום דהיכא שאין שייך לאסור משום מעשה שבת אין לאסור בשוגג, ולפ"ז כאן בה' שגגות דמיירי בשוחט בשוגג וכמו שכ' רבנו שחייב חטאת על שגגתו, שוב אין לאסור הבשר ושפיר יוכל לזרוק את הדם בו ביום משום שהבשר לא נאסר באכילה בו ביום ויוכל לאכול חי' כמו שהק' התוס': ד) ולפ"ז ניחא מש"כ רבנו בה' פסוהמ"ק שאם שחטן שלא לשמן שאם היתה שבת לא יזרוק דשם לא איירי בשגגות וקאי במזיד, או בשחט לפני זמנן או לאחר זמנן דלא נתנה שבת לידחות אצלן והוי כקרבן יחיד, שפיר אסור הבשר באכילה, דבמזיד אף דלא הוי מעשה שבת וכמו שנתבאר, מ"מ אסור כמו בפירות שיצאו חוץ לתחום שקנסו חכמים אף שלא שייך לאסור שם משום מעשה שבת, וכמבואר בדברי רבנו שם, וע"כ שפיר כ' רבנו שם דלא יזרוק עליהם שהבשר אסור באכילה משום דהוי מזיד או בלפני או לאחר זמנן אף בשוגג משום דהוי כקרבן יחיד ואין זורקין את הדם משום שהבשר אסור באכילה. והא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן בזמנן שזורק את הדם והבשר יאכל, ואף דהוי יו"ט ונו"ד אין קרבין ביו"ט וכיון דהוי שלא לשמן הר"ז אסור ביו"ט ואמאי אין הבשר נאסר באכילה גם אם לא היתה שבת, לענ"ד גם זה ניחא לפי שיטת רבנו, שהרי בפ"ו מה' שבת כ' לאסור פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו ביצאו במזיד ובפ"ה מה' יו"ט כתב שפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו לא הפסידו את מקומן משמע שמותרים באכילה, שאל"כ הוו מוקצה ואף במקומן אסור לטלטלן, ומוכרח בדברי רבנו לחלק דביו"ט לא קנסו אף במזיד במקום שאינו נהנה ממלאכת איסור ביו"ט, וכמו שכ' הה"מ שם שרבנו מחלק בין שבת ליו"ט, ושכן היתה גירסת רבנו יעו"ש, ודברי הלח"מ שם תמוהים, ולפ"ז שפיר כתב רבנו דכבשי עצרת ביו"ט יאכלו, והכי מוכח בביצה שם דנו"ד אף אם עבר ושחטן דמשמע אפי' במזיד מ"מ הבשר מותר באכילה, וע"כ כנ"ל דביו"ט לא קנסו. והא דנו"ד לא הוו מלאכת יו"ט באיסור ויאסר באכילה בין בשוגג בין במזיד כמו בשבת דקימ"ל כר"י דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד, לענ"ד ג"כ ניחא לפמש"כ התוס' בחגיגה (ז' ב') ד"ה עולות דבנדונ"ד לשם שלמי שמחה מותר להקריבן ולא אסור אא"כ הקריבן לשם נדרים א"כ ג"כ אינו נהנה ממלאכת יו"ט שהרי הי' יכול להקריבן לשם שלמי שמחה אלא שהוא עבר והקריבן לשם נדרים ונדבות א"כ אין זה מעשה עבירה ביו"ט בגופן וכמו שנת' למעלה בקרבן צבור: ה) ועוד לפמש"כ למעלה דבשלמים ותודות שהם קדשים קלים הי' יכול להשאל עליהם כמו שמתירין נדרים לצורך שבת ויו"ט, וא"כ הי' יכול לשחטן באופן המותר אם הי' נשאל עליהן ולא חשיב מלאכת יו"ט באיסור, משא"כ בקרבן יחיד בשבת שאף אם נשאל עליו הא אסור לשחוט גם חולין בשבת א"כ הוי בגופו מלאכת שבת באיסור ואסור משום מעשה שבת, והחלוק ברור, ועלו דברי הרמב"ם ז''ל כהוגן בכל פסקיו בזה והר"ז נכון בעז"ה: סימן י בדין תחומין ביו"ט. א. א) בדין תחומין ביו"ט למ"ד תחומין דאורייתא או לדידן בי"ב מיל שהוא מן התורה לדעת הרי"ף והרמב"ם אם הוא דאורייתא גם ביו"ט, הנה מדברי רש"י חגיגה (י"ז ב') ד"ה ופנית וכן מדברי התוס' שם מבואר דס"ל דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט הדין כן, וגם בי"ב מיל הי' מן התורה למ"ד תחומין י"ב מיל מן התורה יעו"ש, אולם דעת הטו"א שם וכן בדבריו באבני מלואים הוא דתחומין אפי' למ"ד דאורייתא ביו"ט אינו אלא מדרבנן דלא ילפינן יו"ט משבת דחמיר, יע"ש בארוכה: והנה מש"ס עירובין (ע"ח א') מבואר לכאורה ברור דתחומין למ"ד דאורייתא גם ביו"ט כן, והוא מאי דמייתי התם ברייתא וכן גוב שבין שני תחומי שבת ופרש"י שם בור רחב להכניס בו תבן ואם הוא בין שני תחומין חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו אלו נוטלין ואוכלין מתוך תחומן ביו"ט וכן אלו ואין חוששין שמא יקחו אלו מן התחום השני. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש דמיירי ביו"ט משום דבשבת הי' אסור, שהתבן הוא בבור רחב וא"כ הבור הוא רשוה"י או כרמלית אם אינו עמוק יו"ד, ואיך נוטלין מן הבור ומוציאין לרשוה"ר, וע"כ מיירי ביו"ט שהוצאה מותרת. ושם ע"ב מקשה הש"ס פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לר"ע דאמר תחומין דאורייתא מה"ד דילמא אתי לאחלופי וכו' יעו"ש, הרי מפורש דלר"ע דתחומין דאורייתא גם ביו"ט כן דהא ביו"ט קיימינן, ומוכח מזה כדעת התוס' ורש"י בחגיגה דתחומין דאורייתא ושלא כדעת הטו"א, וממילא לפי דעת הרמב"ם די"ב מיל גם לדידן מה"ת הו"ה ביו"ט: