מרחשת חלק א נז

נשאלין לצורך השבת הכ"נ הכא ולא הוי מוקצה זה איני, שנראה שאף אם נשאלין לצורך השבת אין זה אלא בנדרי איסור, אבל בנדרי הקדשות כיון שאין מקדישין בשבת וביו"ט ומה"ט דהוי כמקח וממכר וגזירה שמא יכתוב משום שמוציא מרשות הדיוט לרשות גבוה, לפ"ז נראה דהו"ה להיפך שאין נשאלין משום דע"י שאלה הוא מוציא מרשות גבוה לרשות הדיוט והוי זה ג"כ כמו"מ ואין נשאלין על הקדשות בשבת וביו"ט אף לצורך, ולא דמיא לחלה בפסחים (מ"ו ב') דאמרינן דאי בעי מיתשל משום דחלה כמו שמפרישין חלה ביו"ט בעיסה שנלושה ביו"ט הכ"נ נשאלין עליה, ועוד דהגבהת תרו"מ אין אסורה אלא משום מתקן ולא משום לתא דמו"מ שהרי מפרישין חלה ביו"ט ולא אסרו משום מו"מ משא"כ בנדרים ונדבות דהוי הקדשות כמו שאין מקדישין הכ"נ אין נשאלין וכיון שאין נשאלין גם אם נשאל עליה הוי מוקצה, ולא אמרינן בזה הואיל *) ה) אבל אם נאמר כן דכל הקדש אם ישאל עליה הוי מוקצה א"כ יש לעיין שהרי קשה לי בכל נו"ד למ"ד דקרבין ביו"ט ומשמע דקרבין אפי' מדרבנן ואמאי דהא הוי מוקצה דהא אתקצאי ביה"ש דביה"ש אי אפשר לשוחטן משום דלילה פסול בקדשים, וא"כ נאמר מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולא יומא, וע"כ היינו טעמא דלא הוי מוקצה משום דאפשר לאתשולי עלייהו ולא איתקצאי ביה"ש כלל משום דאפשר בשאלה, ואין להקשות דזה תינח לדידן שיש שאלה בהקדש אבל לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש אכתי קשה כנ"ל, ואף דב"ש בלא"ה ס"ל בביצה (י"ט א') שאין נו"ד קרבים ביו"ט, מ"מ עדיין קשה שהרי ב"ש ס"ל התם דשלמי חגיגה קרבין ביו"ט, ואף בשלמי חגיגה שהוקדשו מעיו"ט. שהרי ס"ל התם דשלמי חגיגה סומכין עליהן מעיו"ט ומקריבין ביו"ט. הרי גם בשהוקדשו מערב יו"ט דבחולין לא שייך סמיכה, וכיון דס"ל לב"ש שאין שאלה בהקדש הרי הם מוקצה ואיך הן קרבין ביו"ט. זו אינו קושיא דב"ש לטעמייהו דלית להו מוקצה רפ"ק דביצה דס"ל ביצה שנולדה ביו"ט תאכל וא"כ לדידהו לטעמיהו לק"מ, ולדידן דס"ל מוקצה הרי ס"ל שיש שאלה בהקדש א"כ ע"כ מוכח מכאן שאפשר לשאול על קדשים ביו"ט שאל"כ הו"ל מוקצה וכנ"ל: ו) ולכאורה הי' אפשר לחלק בין קדשים לקדשים לפ"מ דקימ"ל כריוה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הם, א"כ באלו כיון שגם קודם שנשאל עליהן ג"כ הוו ממון בעלים, כששואל עליהם אין זה כלל מו"מ דגם קודם הוי ממון שלו, ולפ"ז י"ל שהרי הא דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט אף למ"ד קרבים אינו אלא בשלמים ותודות שראויין לאכילת אדם אבל בעולות לד"ה אין קרבין כדמוכח בביצה י"ט שם, ובשלמים ותודות אין זה מו"מ אף אם ישאל עליהם משום דבלא"ה הוו שלו, אבל בעולות שקדשי קדשים הן וממון גבוה בזה אין לשאול עליהן משום דהוו הוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט והוי מו"מ וממילא אם נשאל עליהן הוו מוקצה, ולפ"ז ניתא בסוגיין דבעולת נדבה שאם ישאל הוו מוקצה, לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו שהרי אם ישאל הו"ל מוקצה כיון שלכתחלה אין נשאלין עליה משום לתא דמו"מ, ובזה מתורצת קושית התוס' שם אמאי נקט עולת נדבה ולא שלמי נדבה, ולפי האמור א"ש דבשלמי נדבה כיון שאפשר לשאול ושוב לא הוי מוקצה, יש כאן הואיל ומיתשל עליה ואינו לוקה: ז) אמנם זה לכאורה לא יתכן שא"כ יהי' מותר להקדיש קדשים קלים ביו"ט כיון שאין בזה משום מו"מ, וזה אינו שהרי ריו"ח אמר בשבת (קמ"ח ב') מקדיש אדם פסחו וחגיגתו הקבוע להם זמן משמע דווקא משום שקבוע להם זמן אף דקדשים קלים הם, אבל שאר קדשים קלים לא, אף דרי"ו ס"ל ג"כ כריוה"ג דק"ק ממון בעלים הם שהרי רי"ו מוקים משנתנו בב"ק (י"ב ב') דנכסים שאין בהם מעילה כריוה"ג דק"ק ממין בעלים הם ורי"ו ס"ל הלכה כסתם משנה ואעפ"כ אינו מתיר להקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן: אבל באמת י"ל טעם אחר מה שאינו מותר להקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן, שהרי יש לחלק בין שאלת קדשים להתפסת קדש, שהרי שאלת נדרים שמותר בשבת ויו"ט אינה אלא באלה שהם לצורך השבת, אבל שלא לצורך שבת ויו"ט אסור משום שאינו אלא כמכין מיו"ט לחול ואסור, ולפ"ז י"ל דלהקדיש קדשים קלים שאין קבוע להם זמן ושאין צורך להם ביו"ט אסור לא משום מו"מ אלא משום דהוי כמכין מיו"ט לחול משום דריו"ח ס"ל שאין נו"ד קרבין ביו"ט, וכיון שהיום לא יקריבום א"כ כשמקדישם הר"ז מכין מיו"ט לחול ואסור משום דלא גרע משאלת נדרים שלא לצורך יו"ט שאסור, אבל בשאלה על ק"ק שהיא לצורך יו"ט כיון דלית בהו משום מו"מ דהם ממון בעלים שפיר מותר ביו"ט אם יש כהן צורך היום שיאכלם ביו"ט. ודוק היטב בכ"ז: ד. א) ודין שני כבשי עצרת דאתא לידן למעלה (ענף ב') אימא בה מילתא ליישב דברי הרמב"ם פ"ב מה' שגגות, שבה' י"ג כתב וז"ל השוחט בשבת קרבן צבור שלא לשמו חייב חטאת ויקטיר אמורין לערב, משמע דזורק לכתתלה את הדם שאל"כ היך מקטיר את האמורין לערב הא נפסל הדם כבר בשקיעת החמה, ובסמוך בהי"ד שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו' ואין זורקין את הדם ואם עבר וזרק דמן לשמן בין בשוגג בין במזיד עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב והבשר יאכל ויביא השוחט חטאת על שגגתו. עכ"ל. הרי שבקרבן יחיד שאין דותה את השבת כתב שאין זורקין את הדם, וצ"ע מנ"ל לחלק בין קרבן יחיד לקרבן צבור ומה טעם יש בזה, ולא די לנו הצער הזה אלא שרבנו סותר משנתו ששנה לנו כאן בק"צ ממה ששנה לנו בפט"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ט ששם כתב בשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן שאם היתה שבת לא יזרוק את הדם, הרי שגם בקרבן צבור אסור לזרוק את הדם, וכנראה הרגיש בזה המל"מ שם שציין לעיין בה' פסוה"מ הנ"ל: ב) וביישוב דברי רבנו נראה, דהנה רש"י ז"ל כבר הבאתי למעלה כתב בביצה (כ' ב') הטעם שלא יזרוק בשבת את הדם משום שבשבת לא יאכל הבשר משום שאסור לבשלו ולצלותו היום, והתוס' במנחות (מ"ת א') הקשו יזרוק כדי לאכלן באומצא, ותי' בדוחק, ולענ"ד נראה דרבנו יש לו טעם אחר באיסור אכילת הבשר בו ביום ע"פ מה שפסק בפ"ז מה' שבת שכל מלאכת שבת מבשל או שוחט בין במזיד בין בשוגג אסור לאכול בו ביום בין לו בין לאחרים, ולפ"ז אין הבשר מותר באכילה אם שחט בשבת קרבן יחיד דמשום מעשה שבת שאסור לבו ביום: ולפ"ז יצדק החילוק שחילק רבנו בין קרבן צבור לקרבן יחיד והוא, דהא דאסור במעשה שבת הוא כדי שלא *) ועיין ביצה (כ"ז ב') ברש"י ד"ה בבהמת שאין פודין קדשים ביו"ט והיינו ג"כ משום מו"מ ומה"ט יש לומר שאין נשאלין ויש לחלק דווקא פדיון אסור דהוי מו"מ ממש משא"כ שאלה שעוקר למפרע שלא הי' הקדש מעולם כלל לא חשיב זה הוצאה מרשות גבוה לרשות הדיוט, דע"י השאלה נעקר למפרע ולא הי' מעולם רשות גבוה כלל: