מרחשת חלק א נד

ט) מעתה עולה יפה גם דעת הר"י שהביא הסמ"ג שמותר לכסות אף באין לו דקר נעוץ מבעוד יום, שהרי הא דצריך דקר נעוץ הוא משום הכנה, וכיון דקימ"ל מצוות לל"נ אין כאן אלא טלטול גרידא שמותר לצורך מצוה, ומה שאמרו בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הוא משום דמארא דשמעתא הוא רב יהודה ורב יהודה לטעמיה דס"ל בר"ה (כ"ח א') שאם תקע בשופר של שלמים לא יצא משום דמצוות ליהנות ניתנו, ולטעמיה שפיר ס"ל שאסור לכסות באפר או בעפר מוקצה משום דהוי שימוש במוקצה וזה אסור לצורך אוכל נפש או מצוה, אבל לדידן דקימ"ל מצוות לל"נ ואין זה אלא טלטול גרידא שפיר מותר בלא דקר נעוץ ובאפר שהוסק ביו"ט, וא"צ לחלוקו הדחוק של הרא"ש דשני לן בין חד איסורא לתרי איסורי: ובהכי תתיישב לנו תמיהת התוס' על קושית הש"ס שם על רב יהודה מהא דכוי אם שחטו אין מכסין את דמו וכו' וכו' אלא דלית ליה הכ"נ דלית ליה, ומקשה א"ה מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי לא, ותמהו שם התוס' מאי א"א בשלמא שייך התם דהא ע"כ צריך לומר בדלית ליה דאל"כ ליכסיה בדקר נעוץ, אבל לפי דברינו ניחא דקושית הש"ס התם על רב יהודה בכל הלכותיו שם שמצריך דקר נעוץ ועפר ואפר מוכן ושפיר מקשה א"ה מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי לא, והיינו בשלמא לדידן שא"צ עפר מוכן לצורך כיסוי א"ש דמיירי בשאין לו עפר מוכן מבעוד יום אלא שיש לו שאינו מוכן או אפר שהוסק ביו"ט וע"כ בודאי מותר אף בשאינו מוכן משום שהותר טלטול מוקצה לצורך מצות כיסוי, אבל לא בספק, דמשום ספק לא הותר דילמא א"צ כיסוי והוי טלטול מוקצה שלא לצורך כלל, אבל לדידך, לרב יהודה, שגם בודאי צריך עפר מוכן ואם לית ליה א"כ אפי' ודאי נמי לא, וזה לענ"ד נכון מאד בביאור קושית הש"ס: י) ובזה יש ליישב גם דברי ר"ת שהובא בתוס' שם (ט' ב') ד"ה אמר שתמה על מנהג העולם שהצריכו הכנה שזה רק לפי מה שטעו וסבורים היו דמוחלפת השיטה לא קאי אהשוחט וכו' וב"ה לחומרא לפיכך הצריכו הכנה, אבל לפ"מ שפר"ת דמוחלפת השיטה וב"ה לקולא א"צ הכנה, והתוס' תמהו שם על דברי ר"ת אלה וכתבו שז"א, דלכה"פ סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדקאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ, משמע אפי' בעפר תיחוח בעי ב"ש דקר נעוץ מבעוד יום, ותדע דאל"כ הא דקאמר רב יהודה לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ לאו אליבא דב"ה הוא לפי המסקנא דאמרי ב"ה שיחפור בדקר לכתחלה וישחוט, ואע"ג דמייתי מילתיה דרב יהודה גבי ומודים מ"מ קאי אכולא מתניתין וסברא הוא דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהא דבכה"ג דשרו ב"ש בדיעבד שרו ב"ה אפי' לכתחלה ולעולם בעו דקר נעוץ, ועוד ראי' מרב יהודה ממלא קופתו עפר משמע דבעי הכנה וכו' עכ"ל התוס' ויעוין בפנים ותבין. ולפמש"כ נראה דודאי לפי ההו"א דב"ה אסרי לכתחלה והיינו משום דס"ל כיון דאכתי לא שחט וליכא צורך מצוה לטלטל כעת וע"כ אסרי ב"ה לכתחלה וב"ש מתירים לכתחלה לשחוט ואעפ"כ בעי דקר נעוץ היינו דב"ש ס"ל דלכתחלה נמי חשוב צורך מצוה כיון שאם לא ישחוט ימנע משמחת יו"ט, ועל כרחך צריך אתה להתירו לשחוט וע"כ מותר כשיחפור בדקר ויכסה ואעפ"כ הוצרכו לדקר נעוץ מבעוד יום דב"ש לטעמייהו דלית להו מתוך וכו' ולדידהו לא הותר טלטול מוקצה לצורך מצוה כמו שלא הותרה הוצאה לצורך מצוה, אבל לפי המסקנא דמוחלפת השיטה וב"ה מתירין אפי' לכתחלה והיינו שאף לכתחלה חשוב צורך מצוה ע"ש סופו, וא"כ לב"ה דאית להו מתוך אין צריך דקר נעוץ משום שהותר מוקצה לצורך מצוה כמו שאין איסור הוצאה לצורך מצוה משום מתוך, ואף שר"י קאי גם לב"ה מר"י לק"מ דר"י לטעמיה דמצוות ליהנות ניתנו והוי שימוש מוקצה שזה אסור גם באו"נ הו"ה בצורך מצוה אבל לדידן לק"מ, ובזה עלו דברי הר"ת כהוגן וזוהי ג"כ דעת ר"י שבסמ"ג: ובזה יבואר שלא יקשה למה שכתבנו שהותר טלטול מוקצה לצורך מצוה משום שגם הוצאה הותרה לצורך מצוה א"כ לא הי' צריך הירושלמי שמתיר לכסות באפר שהוסק ביו"ט לבא עלה מכח עשה דוחה ל"ת הא בלא"ה מותר, אולם לפ"מ שנתבאר דלמ"ד מצוות ל"נ הא אסור טלטול לצורך מצוה משום לתא דהכנה א"כ י"ל שהירושלמי ס"ל דמצוות ל"נ וע"כ הוצרך להתיר רק מכח עשה דוחה ל"ת, משא"כ לדידן. ויעוי' בירושלמי סוכה (פ"ג ה"א) פלוגתא בשופר של עכו"ם דלר"ח כשר ולר' הושעיה פסול ולמ"ד פסול משום דס"ל מצוות ליהנות ניתנו וע"כ הוצרך הירושלמי לטעם דעדל"ת כדי דתיתי ככו"ע: יא) ועוד נרויח בזה ליישב מה שעמדנו למעלה על סתירת דברי התוס' בכתובות שכ' דהא דהמוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא שרי לבערו הוא משום מוקצה שאסור לטלטלו ובביצה כתבו וסתמו כדברי הירושלמי שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט הרי שמוקצה מותר לטלטלו לצורך מצוה, ולפי האמור יש לומר משום דהא דפסחים במוצא חמץ דכופה עליו כלי הא מרא דשמעתא שם הוא רב יהודה אמר רב ולרב יהודה באמת אסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה, וע"כ כופה עליו כלי משא"כ אליבא דידן ס"ל להתוס' שמותר לטלטל מוקצה לצורך מצוה משום שאין כאן אלא טלטול גרידא דמצוות לל"נ וע"כ סתמו כדברי הירושלמי: ונראה שזהו ג"כ טעמו של ה"ר אביגדור במרדכי פ"ק דסוכה הובא בשו"ע או"ח סי' תקפ"ו שאם עשה נכרי שופר ביו"ט מותר לתקוע בו והמג"א שם תמה הא הוי נולד ונולד אסור בטלטול, ולפמש"כ הר"א הנ"ל ס"ל באמת שטלטול מוקצה לצורך מצוה מותר וכמו שבארנו טעם דין זה: העולה מכל מה שכתבנו הוא שדין זה אם מוקצה מותר בטלטול לצורך מצוה תלוי בשני הגירסאות שבמשנה פ"ק דר"ה (ל"ב ב'), ולדעת הרמב"ם בה' יו"ט ובה' חו"מ והרשב"א והר"ן והטור בסי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה מוקצה אסור בטלטול לצורך מצוה, ולדעת הרי"צ גיאות וכן הר"ת וסמ"ג בשם הר"י שאין מצריכין דקר נעוץ וכן דעת ה"ר אביגדור טלטול מוקצה מותר לצורך מצוה וכמו שנת' בעז"ה: ב. א) ואם כנים אנו בדברינו דטלטול מוקצה מותר לצורך מצוה לדעת הסוברים הנ"ל, אמרתי לבאר בזה הא דאיתא בביצה (י"ב א') השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך וכו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו' הכ"נ מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שחיטה שלא לצורך וכ' התוס' שם אף דלב"ה צריך ג"כ צורך היום קצת, הא דעולת נדבה חשוב ג"כ צורך היום דאיכא שמחת יו"ט שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן. ונתקשיתי הא לקמן (כ' ב') איתא למ"ד נו"נ אין קרבין ביו"ט עבר ושחט אמר רבא זורקין את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה אבל לא להקטיר אימורין לערב, ובעולת נדבה הא ליכא בשר לאכילה א"כ אף אם שחט הכהן לא יזרוק את הדם שאסור לזרוק את הדם כדי להקטיר אימורין, ואם לא יזרוק את הדם הרי הזבח פסול ואין כאן למזבח כלל ולא הוי שלחן רבו מלא ואכתי הו"ל שלא לצורך כלל, ואח"כ מצאתי בצל"ח שם שהקשה כן ותי' שר"י ב"א ס"ל כרבה בר רב הונא דזורק את