מרחשת חלק א נג

דעשה שאינה כתובה בצדה היינו שאין העשה מתקיימת בצדה של עברת הל"ת היינו שלא בעידנא וזהו שמקשה הא טלטול המוקצה הוא קודם קיום העשה של כיסוי, וע"ז משני כיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק וכפי' המפרשים שם, שכיון שהתחיל במצות שחיטה משום מצות שמחת יו"ט אומרין לו מרק את העשה דכיסוי, והיינו שזה חשוב בעידנא משום שכבר עסוק הוא במצוה מקודם וכדוגמת סברת הר"ן בב"מ שכל שהוא עסוק במצוה חשוב זה בעידנא. דוק היטב בזה: אבל לפ"ז תמוה היך הביאו התוס' ירושלמי זה לדינא שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט, וכן הביאו כל הפוסקים את הירושלמי להלכה ומובא בשו"ע או"ח סי' תצ"ח, אבל לפ"ד אין ראי' כלל מירושלמי זה לדידן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת אין טלטול מוקצה נדחה מפני עשה דכיסוי משום דהוי עשה ול"ת דדבריהם, כמו הא דאין מעבירין עליו את התחום, ורק הירושלמי ס"ל כן משום דלא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת, ובפרט לפי גירסת הראשונים הנ"ל שאין מפקחין את הגל הוא איסור מוקצה לחוד ואינו נדחה מפני עשה דתקיעת שופר משום האי טעמא, ויותר תמוה על התוס', שבפסחים כתבו שאסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה וכאן בביצה הביאו את הירושלמי להלכה, ואין לומר משום מסקנת הירושלמי משום שהתחיל במצוה אומרין לו מרק משא"כ בחמץ שלא התחיל במצוה, זה אינו, דלפמש"כ ביאור הירושלמי בהא דאומרין לו מרק אינו אלא לומר שהוא בעידנא, אבל לדחות עשה ול"ת דדבריהם לא אמרינן לדידן דס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא, א"כ דין זה שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט לכאורה אינו לדידן. וזה נראה באמת דעת רבנו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' יו"ט ה"א שכתב ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו לא ישחוט ואם שחט לא יכסה דמו עד הערב, ודחה דברי הירושלמי הנ"ל מהלכה, והיינו דס"ל כנ"ל משום דהירושלמי אית ליה דיו"ט ל"ת לחוד, וע"כ ס"ל דעשה דכיסוי דוחה לאיסור מוקצה, משא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"א שיו"ט עשה ול"ת הוא משו"ה כתב שאם אין לו עפר מוכן הר"ז לא יכסה דמו עד הערב, ולטעמיה אזיל שכן פסק גם בה' חמץ ומצה פ"ג ה"ח שאם מצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא התירו לבערו ביו"ט משום איסור מוקצה, וכמו שכ' התוס' בכתובות, אף דלדעת הרמב"ם הבערה מותרת אף שלא לצורך היום כלל כמו שכ' הה"מ בפ"א שם ובפרט לדעתו שאיסור ב"י וב"י אינו לאו הניתק לעשה ועובר בכ"ש על ב"י, ותירוצו של המג"א בסי' תמ"ו סק"ב משום דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בב"י ליתא לדעתו ז"ל, אע"כ דמשום איסור מוקצה אסור לבערו וצריך לכפות עליו כלי, והוא ברור: ה) אולם כדי ליישב דעת הפוסקים שפסקו כהירושלמי הנ"ל, ועוד יותר כדי ליישב דעת הר"י בסמ"ג שהביאו הטו"ז באו"ח סי' תצ"ח הנ"ל שמתיר לכסות באם שחט אף אם לא הי' לו דקר נעוץ מבעוד יום, שזהו נגד הגמ' שהצריכה דווקא דקר נעוץ מבעוד יום וכמו שתמה על זה הסמ"ג, ויעוין שם בטו"ז מה שהאריך ונדחק ליישב דעת הר"י הנ"ל, כמו כן קושית הרא"ש הביאו מוהרש"א שם על זה שבירושלמי מתיר לכסות באפר שהוסק ביו"ט, ובגמ' דידן הרי מצריכינן דווקא דקר נעוץ מבעוד יום, והרא"ש שם כתב לחלק בין חד איסורא לתרי איסורי שבאפר כירה ליכא אלא חד איסור דמוקצה ולכן מותר לצורך מצות כיסוי, משא"כ שם בביצה שאם לא הי' דקר נעוץ מבעוד יום הוי תרי איסורי איסור דעשיית גומא ואיסור מוקצה ותרי איסורי לא התירו לצורך מצות כיסוי, וגם זה דחוק דמה לי חד איסור מה לי תרי איסורי: ו) ולזה נראה דהנה התוס' שם בביצה כתבו שטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש וצריך טעמא למה, ומ"ש מאכילה. אמנם הדבר מתבאר ע"פ מה שיש חלוק בגוף הענינים ובשרש איסור מוקצה הן לאכילה הן לאיסור טלטול, והוא משום שיש שני ענינים מוקצה דאכילה ומוקצה דטלטול, דמוקצה דאכילה נפקא לן מקרא דהכינו משום דכל צרכי שבת או יו"ט צריכים הכנה וכל שלא הוכן מבעוד יום אסור, ולדעת רש"י ז"ל בפסחים (מ"ו ב') הוי לרבה מדאורייתא, ולדידן הוי מדרבנן, אבל חכמים סמכוהו על האי קרא דוהכינו, אבל איסור טלטול אינו מכח מקרא זה דמאי שייך טלטול להכנת סעודת שבת או יו"ט, אבל טעם איסור טלטול הוא משום גדר אחר והוא משום איסור הוצאה, וכדאיתא מפורש בביצה (ל"ז א') טלטול משום הוצאה היא והיינו שגזרו על כלים או דברים שאין להם צורך ביום ואסורין באכילה או בשמוש שיהא אסורים גם בטלטול משום גזירה דהוצאה וכמו שפרש"י ז"ל שם, וכן כתב רש"י שם בביצה (י"ב א') ד"ה ליפלגו באבנים דאיסור טלטול הוא משום הוצאה: מעתה הדברים מתבארים היטב דמוקצה דאכילה ודאי אסור בשבת וביו"ט, שהרי עיקרו נאמר לענין אכילה שכל שלא הי' מוכן מבעוד יום אסור באכילה בין ביו"ט ובין בשבת ועיקרו נאסר לצורך אכל נפש. אבל איסור טלטול שהוא משום גדר הוצאה, וכיון שהוצאה גופה הותרה לצורך אוכל נפש ביו"ט ממילא אין לאסור טלטול מוקצה לצרך אכל נפש, כיון שהוצאה עצמה הותרה, וע"כ דווקא ביו"ט הותר טלטול לצורך אוכל נפש ולא בשבת, שהוצאה לא הותרה בה לצורך אוכל נפש, ע"כ אסור גם טלטול מוקצה בשבת אפי' לצורך אוכל נפש, וזהו שאמרו בביצה שם (ל"א ב') ביו"ט אמרו אבל לא בשבת, והטעם כאמור: ז) ולפ"ז הרי דינו של הירושלמי שמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט יש לו יסוד מוטעם ומבואר מצד עצמו, שהרי קיי"ל כב"ה דאמרינן מתיך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ושלא לצורך היינו שלא לצורך או"נ אבל צורך היום בעינן, כמו שכ' התוס', וצורך מצוה הוי צורך היום כמו הוצאת ס"ת ולולב, וכיון שצורך מצוה חשוב צורך היום והותרה בו הוצאה ממילא אין לאסור בו טלטול מוקצה שהרי אין כאן איסור הוצאה, א"כ אפי' בלא טעם עשה דוחה ל"ת הותר טלטול מוקצה לצורך מצוה. וכבר כתבתי למעלה שבהמשנה דר"ה שאין מפקחים עליו את הגל אין ראי' שאסור טלטול מוקצה לצורך מצוה לפי הגירסא שלפנינו בגמ': והנה מוהרש"א ז"ל בביצה (ל"ג א') כתב דהא שמותר טלטול לצורך או"נ אינו אלא טלטול גרידא, אבל בטלטול שיש בו איזה שמוש והנאה אסור גם לצורך או"נ, והדין עמו שכל שמשתמש בו אין האיסור משום טלטול גרידא אלא משום הכנה שצריך ליו"ט, וכל שלא הי' מוכן מבעוד יום אסור להשתמש איזה שימוש והנאה שתהי': ולפ"ז לכאורה אין מקום לדברינו שכתבנו שמשו"ה מותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום שטלטול מוקצה מותר לצורך או"נ או מצוה שהרי אין זה טלטול גרידא אלא שמשתמש באפר כדי לכסות בו את הדם, וזה אסור גם לצורך או"נ ומכש"כ לצורך מצוה: ח) אבל באמת אין זו פירכא שהרי הטור באו"ח סי' תרנ"ה כתב בשם הרשב"א אם עכו"ם הביא לולב לישראל ביו"ט מחוץ לתחום מותר ליטלו שהרי לא אסרו חכמים דבר שהובא מחוץ לתחום אלא לאותו שהובא בשבילו, ואפי' הוא מותר לטלטלו, ולא אסרוהו לו אלא באכילה ובהנאה ומצוות לאו ליהנות ניתנו, וכן כתב בהגהות אשרי פ"ב דר"ה הביאו הב"י סי' תקפ"ו, מעתה גם במשתמש באפר מוקצה כדי לכסות בו הדם אין זה אכילה או הנאה שאסור משום הכנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין זה אלא טלטול גרידא וטלטול גרידא מותר לצורך מצוה כמו שכתבנו: מעתה