מרחשת חלק א נב

אבל לא לוקה על עבודתו כזר גמור, והבן: סימן ט בדין טלטול מוקצה לצורך מצוה בשבת או ביו"ט. א. א) הנה בשבת שאסור טלטול מוקצה לצורך מצוה הדבר מבואר בסוכה (מ"ג ב'): פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מרביות של ערבה בע"ש והכירו בייתוסין ונטלום וכבשום תחת האבנים, ופרש"י ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו האבנים למחר וכו', הרי שאסור לטלטל מוקצה בשבת אף שהוא לצורך מצות היום: אמנם אם אסור גם ביו"ט, ומה שיש לחלק בין שבת ליו"ט יבואר לפנינו אי"ה, הנה לכאורה גם דבר זה מתבאר לאיסור מהא דתנן במשנה דר"ה (ל"ב ב') שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ופירש הר"ן שם הא דאין מפקחין את הגל משום טלטול אבנים שהוא מוקצה, הרי שגם ביו"ט אין מטלטלין מוקצה לצורך מצות היום, וכן כתב הטור בסי' תקפ"ח שאם נפל גל של אבנים על השופר אסור לטלטל את האבנים כדי להוציא את השופר הביאו ג"כ המג"א שם: אולם פי' הר"ן והטור דהאי שאין מפקחין עליו את הגל הוא משום איסור טלטול מוקצה לכאורה אינו מוכרח, שהרי יש לפרש האי דאין מפקחין את הגל הוא משום איסור חפירה ביו"ט, וכמו דאיתא בעירובין (ל"ה א') נפל עליו גל אינו עירוב שמפרש התם דבעי מרא וחצינא דהוי איסור דאורייתא, וכן סתם כל פקוח גל בשבת הוא באיסור תורה כמו ביומא פ"ה לפקח עליו את הגל וכן בסנהדרין (ע"ב ב') לפקח עליו את הגל בשבת שהכל באיסור תורה, וא"כ מי כעורה משנה זו של ר"ה לפרש שהאי אין מפקחין את הגל הוא ג"כ באיסור תורה משום חפירה, אבל איסור מוקצה לא שמענו מזה: אבל מה שהכריח את הטור והר"ן לפרש כן, הוא לפי גירסתם במשנה אין מפקחין את הגל ואין מעבירין עליו את התחום דתני פקוח הגל קודם העברת התחום, ואם נאמר שפקוח גל זה הוא באיסור דאורייתא אמאי אמרינן שם בגמ' זו ואצ"ל זו קתני הא פקוח הגל דאורייתא והעברת התחום דרבנן א"כ לא זו אף זו הו"ל למימר, וע"כ מפרשים דהאי פקוח הוא טלטול אבנים גרידא ותרווייהו דרבנן, וזו ואצ"ל זו דקתני היינו כמו שפרש"י דהעברת התחום ופקוח הגל ליכא למיגזר בהם אטו דאורייתא ואין עולין ואין רוכבין הוא גזרה אטו דאורייתא שמא יחתוך זמורה וכו', ופירוש זה הוא באמת דוחק גדול, ומהאי טעמא מצא רש"י ז"ל למחוק אותו וכ' דלא גרסינן לה כלל יעו"ש: ב) וכ"ז לפי גירסתם ששנו במשנתנו פקוח הגל קודם העברת התחום, אבל לפי הגירסא שלפנינו במשנה שבגמ' ובמשנה שבמשניות אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל דתני העברת התחום קודם פקוח הגל הרי קושית הגמ' כפשוטה, השתא דרבנן אמרת לא היינו שאין מעבירין את התחום דאורייתא מיבעי היינו שאין מפקחין את הגל שסתמא דאורייתא במרא וחצינא מכש"כ דלא, וע"ז שפיר משני זו ואצ"ל זו קתני, וא"כ אדרבה מדמפרש הש"ס הא דאין מפקחין את הגל באיסור דאורייתא הי' אפשר להוכיח ההיפך דבאיסור דרבנן דהיינו טלטול אבנים גרידא שהוא איסור מוקצה הי' מותר לטלטל לצורך מצות היום של תקיעת שופר: ואחרי עיוני בזה מצאתי בחי' הרשב"א שהביא שהרי"צ גאות ז"ל מפרש הא דאין מפקחין את הגל באיסור דאורייתא, וכמו שכתבתי, והרשב"א השיג עליו בזה שא"כ הו"ל לא זו אף זו קתני: והנה הרשב"א ז"ל השיג ע"ז ג"כ מטעם הנ"ל שלפניו היתה הגירסא אין מפקחין עליו את הגל קודם הא דאין מעבירין עליו את התחום וע"כ הקשה כנ"ל, אבל לפי הגירסא שלפנינו י"ל שגם לפני הרי"ג ז"ל היתה כן ושפיר פי' הרי"ג ז"ל כן. באופן שדין טלטול מוקצה ביו"ט לצורך מצוה תלוי בשני גירסאות הנ"ל: ג) והנה התוס' בביצה (ח' א') הביאו הירושלמי שאם עבר ושחט מותר לכסות אפי' באפר שהוסק ביו"ט. הרי שמותר לטלטל מוקצה ביו"ט לצורך מצוה, וקשה מזה על רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל שהבאתי דס"ל שאסור לטלטל מוקצה לצורך מצות היום. שזה לכאורה דלא כהירושלמי הנ"ל: והי' אפשר לחלק ולומר דדווקא בטלטול אבנים כדי להוציא את השופר ס"ל להנ"ל שאסור משום שהמצוה לא נעשה באותן האבנים שהוא מטלטל אלא בהשופר וכה"ג לא התירו לטלטל מוקצה, אבל בטלטול אפר כדי לכסות את הדם הרי המצוה נעשית באותו אפר גופיה שהוא מטלטל, בזה שפיר התירו לצורך מצוה: אולם מדהת"ו בכתובות (ז' א') מוכח שגם בכה"ג אסור לטלטל מוקצה לצורך מצוה, שהרי כתבו על הא דאמרינן בפסחים המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי ולא אמרינן שיהא מותר לשורפו גם ביו"ט משום שהוא צורך היום ואפי' אם לא בטלו, משום שהוא מוקצה ואסור לטלטלו, והא שם הוא מקיים מצות שריפה באותו דבר מוקצה שהוא מטלטל, ואעפ"כ כ' התוס' שאסור לטלטלו שלא כהירושלמי שהביאו התוס' עצמם בביצה הנ"ל. וזה תימה לכאורה: והנה מהירושלמי עצמו לא הי' קשיא שהירושלמי מפרש שם בביצה הטעם שמותר לכסותו באפר שהוסק ביו"ט משום דעשה דוחה ל"ת, א"כ ס"ל דלא כש"ס דילן דמפרש בר"ה שם דמה"ט אין מעבירין וכו' הוא משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והירושלמי ס"ל דיו"ט ל"ת לחוד, וע"כ שפיר ס"ל להירושלמי דמותר לכסות באפר מוקצה משום דעשה דכיסוי דוחה לל"ת דטלטול מוקצה, אבל לדידן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת, א"כ שפיר אסור טלטול מוקצה לצורך מצוה משום דהוי עשה ול"ת דדבריהם, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והירושלמי לטעמיה אזיל דיו"ט ל"ת לחוד. והא דאין מעבירין עליו את התחום הוא משום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכמו כן אין מפקחין את הגל לפי גירסת הראשונים הנ"ל ואפי' באיסור טלטול דרבנן משום דלא הוי בעידנא, משא"כ בכיסוי באפר מוקצה דבהדי דמטלטל מכסה להדם וכמו דאמרינן בביצה שם דבהדי דכתיש מכסה ליה שפיר הוי בעידנא, ודחי עשה לל"ת של טלטול מוקצה: אבל באמת אינו דומה טלטול אפר להא דבהדי דכתיש דהא דכתיש שפיר הוי בעידנא, אבל בטלטול מוקצה שתיכף שנוטל את האפר הוא עובר באיסור מוקצה והעשה של כיסוי אינו מקיים רק בשעת כיסוי: ד) והי' אפשר לבאר בזה יתר דברי הירושלמי שם על הא דאמר שמכסין באפר שהוסק ביו"ט חברי' אמרין שמצות עשה דוחה לל"ת, על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה לל"ת אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא, על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה מכיון שהתחיל במצוה אומרין לו מרק, ויעו"ש בגליון שתמה מזה על פירוש התוס' והר"ש שעשה שאינה כתובה בצדה הוא עשה דקודם הדבור, והא עשה דכיסוי הוא מצוה דלאחר הדבור, וזה באמת תימה גדולה, ולפ"ז הייתי מפרש דעשה