מרחשת חלק א נ

כהן כשר לחזור ולהוליך, ואם קמץ צריך כהן כשר להחזיר ויחזור ויקמוץ. א"כ שפיר דקדק רבנו לכתוב הלשון לא חלל היינו רק שלא פסל עבודתו, אבל מ"מ עבודתו אינה כשרה ואינה כלום וכהן כשר צריך לחזור ולעבוד. וז"ב לענ"ד בכוונת רבנו. ומעתה גם לדעת רבנו אין עבודתו של החלל אחר שנודע כשרה מכאן ולהבא, ועבודתו אינה כלום, א"כ לק"מ מקדושין דגם כשהוא חלל אין עבודתו כלום וא"כ אין המום שנעשה בו פוסלו מלעבוד דגם קודם שנעשה בע"מ אינו ראוי לעבודה ואפי' עבד ומעשיו אינם מועילים ואינם כלום, ומה שמגרע לו שיפסול מומו את העבודה בלי תקנה עוד ע"י כהן כשר אין זה תקנה להחלל לומר שאינו שב להמוחזק שבמשפחתו דשבלא"ה עבודתו אינה כלום, והבן, והחילוק ברור: ג) אולם עדיין אין הישוב הזה מספיק, דלפ"מ שאמרנו אין חלל כזה פוסל את העבודה אלא שאין עבודתו כלום מצד א"ע ל"מ, וא"כ לכאורה הא משכחת לה שחלל כזה יהי' מותר לעבוד לכתחלה כגון דליכא כהן כשר להקריב ויש להקריב את הקרבן תמיד דאז כיון שהחלל הזה אינו מחלל עבודה אלא דל"מ עבודתו מצד א"ע ל"מ, א"כ בשיש תמיד להקריב ואין כהן אחר כשר אז עלינו לומר אתי עשה דהקרבת תמיד ודחי ל"ת דהקרבת חלל וממילא כיון שמותר מצד דחיית עשה לל"ת אז תהי' גם עבידתו כשרה לגמרי, דל"ש בזה א"ע ל"מ כיון דלא עביד איסור דעשה דחי לל"ת, משא"כ באם נעשה בע"מ שמחלל עבודה א"כ ל"ש אתי עשה ודחי ל"ת דבעל מום, כיון דמ"מ עבודתו מחוללת ואין כאן קיום עשה כלל שעבודתו פסולה ומחוללת, והד"ק לדוכתא מקדושין שאם נודע שהוא חלל אז יש אופן שעבודתו תהא כשרה ומותרת גם לכתחלה משא"כ בבע"מ, והקושיא כעת עוד יותר חזקה מבתחלה, כמובן: ד) ולכאורה הי' אפשר לומר דגם בע"מ שמחלל עבודה אין זה אלא במקום שעובד באיסור ועובר בלאו, אבל באופן שמותר לעבוד דהיינו כגון דאתי עשה דהקרבה ודחי ל"ת דבע"מ אפשר שגם עבודתו כשרה, וכמו דמצינו בטמא שג"כ מחלל עבודה, מ"מ בצבור שטומאה דחוי' או הותרה, העבודה כשרה ואינה מחוללת והר"ה כבע"מ. ואף דאמרינן במנחות (י' ע"ב) טמא הותר בצבור בע"מ לא הותר בצבור, והא טמא דהותר בצבור למ"ד דחוי' היא, הוא באופן דליכא כהן טהור כדאיתא ביומא ז' ואעפ"כ אמרינן דבע"מ לא הותר בצבור, הרי דבבע"מ ל"א אתי עשה ודחי הל"ת דבע"מ, זו אינה הוכחה, דיש לדחות דודאי עשה דהקרבת תמיד שאינה אלא עשה גרידא אינה דוחה לל"ת דבע"מ משום דבע"מ הוי עשה ול"ת לאו דלא יעבוד ועשה שאינה שוה בזרעו של אהרן ואינו דוחה לעשה ול"ת, משא"כ בטומאה שבפירוש הותרה או דחוי' אפי' בתמיד דכתיב במועדו אפי' בטומאה, ושפיר אמרינן דטומאה הותרה בצבור ולא בע"מ, אבל מ"מ נפק"מ בקרבן פסח שהוא עשה שיש בו כרת, דבזה כ' התוס' (בזבחים ל"ב) דדוחה גם עשה ול"ת, א"כ כה"ג בק"פ אפשר דגם בע"מ יהי' מותר לעבוד משום דעשה דק"פ דוחה לל"ת ועשה דבע"מ, וכיון שדוחה ממילא אין עבודתו מחוללת כמו בטמא בצבור: ה) ואם היינו כנים בזה היה אפשר ליישב קושית מוהרש"ל ביבמות (ל"ג א') טמא ובע"מ משכחת לה בחתך אצבעו בסכין טמאה, ואמאי צריך לזה, הא כיון שקודם שחתך אצבעו ונעשה בע"מ הי' מותר לשמש בטומאה דטומאה הותרה או דחוי' בצבור וא"כ כשנעשה בע"מ באו שני האסורים בב"א איסור טמא ובעל מום: ולפי האמור יש ליישב לפ"מ דאמרינן ביבמות ח' דהיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי' אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ בטמא בצבור כיון שקודם שנעשה בע"מ הי' מותר לשמש בטומאה ואשתרי לגביה אסור טומאה, גם אחר שנעשה בע"מ היינו אומרים הואיל ואמרי אשתרי גם איסור בע"מ, וע"כ מוקי לה דווקא בתוכן שהטומאה והמום באו כאחת שלא הותר מקודם איסור טמא. והבן: ו) אולם כ"ז אם נאמר שחלול עבודה תלוי באיסור העבודה, וע"כ שפיר היינו אומרים כן כיון דאישתרי וליכא איסור, שוב ליכא כאן חילול עבודה והעבודה כשרה, אבל אם נאמר שדין חלול עבודה דבע"מ אינו תלוי באיסור העבודה ואף אם לא הי' כאן איסור ג"כ העבודה מחוללת ופסולה, א"כ לא מהני כאן סברת אישתרי אישתרי כיון דליכא כאן עבודה כשרה כלל א"כ ממילא איכא איסור דטמא ובע"מ, והבן: אבל באמת יש לנו ראי' ברורה דבע"מ מחלל עבודה אף באופן דלא עביד איסורא, והוא מגמ' דזבחים (ט"ו א') היה מזה ונקטעה ידו של המזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח מהו ות"ש דפסול יעו"ש, והא התם קעביד עבודה בהיתר שבשעה שהיה מזה לא הי' בע"מ כלל, ואעפ"כ אמרינן כיון דבעינן שיהי' והזה ונתן הרי הי' גמר ההזאה בבע"מ שפסול, הרי אף באופן שהי' בהיתר ג"כ בע"מ מחלל עבודה, וזו ראי' ברורה שאין עלי' תשובה. ועתה חזרה קושיתנו על רבנו למקומה מהא דקדושין שצריך לזה שאינו נרצע משום דנעשה ב"מ בנודע שהוא חלל שאפשר שיעבוד עבודה לכתחלה דאז אינו מחלל, משא"כ בבע"מ: ז) והי' נראה ליישב קושיתנו זו, דרבנו ס"ל כתירוצם השני של התוס' בבכורות (ל"ז ב') ד"ה כאן, דהא דמיפסל כהן בשנרצע הוא אינו מום גמור אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן יעו"ש, ולפ"ז הא בע"מ כזה שהוא מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן אינו מחלל עבודה כדאמרינן בבכורות (מ"ג ב') וא"כ לק"מ דהא מום דנרצע אינו מחלל עבודה שוה הוא לגמרי כמו חלל ואם יש אופן שיהא חל מותר בעבודה לכתחלה אז גם בע"מ שאינו שוה בזרעו של אהרן ג"כ יהא מותר דהא אינו מחלל, וא"כ בנודע שהוא חלל אם נעשה בע"מ כזה אינו נגרע יותר ולא מידי. וזה הי' נכון ותירוץ אמיתי, אבל מה אעשה שהמל"מ בפ"ג מה' עבדים ה"ט העלה בדעת רבנו שהרציעה בעבד היא במרצע הגדול שהוא כמלא כרשינה ומום כזה שוה באדם ובבהמה ומחלל עבודה, וצעי"ג ליישב זה: ח) שוב התבוננתי דדברי רבנו מתורצים, ומה שהקשיתי מגמ' דקדושין לק"מ, לפמש"כ הצל"ח בפסחים מ"ט דמשו"ה אין עשה דק"פ דוחה ללאו דלא תשחט על חמץ דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת כיון שעל דבר זה עצמו הזהירה תורה שלא ישחט הפסח, אף שיש בו כרת, על חמץ יעו"ש, והכ"נ לא שייך בכל הפסולים לעבודה שידחה עשה דהקרבת קרבנות ל"ת דחלל, וכדומה אף במקום שאינו מחלל משום שבאותו דבר עצמו דהקרבת קרבנות אמרה תורה שאלה הפסולים זר וחלל ובע"מ וכדומה לא יקריב, וממילא כיון דל"ש כאן עשה דוחה ל"ת ממילא בחלל א שאינו מחלל מ"מ עבודתו אינה כלום וכמו שנתבאר לעיל, א"כ חלל שנרצע אף שנעשה בע"מ חשוב שב למוחזק שבמשפחתו כמו שהי' מקודם דמקודם ג"כ עבודתו אינה כלום, וז"ב: ב א) ובעסקי בענין זה אמרתי ליישב קושית הרמב"ן על רש"י ז"ל ורשב"ם (בב"ב ל"ב) דלמאן דלא חייש לזילותא דבי דינא מסקינן ליה אף דהוי תרי ותרי משום דאוקי גברא אחזקתיה דאסיקניה ע"פ עד אחד שהי' נאמן דההיא שעתא ליכא עוררים, וע"ז תמה הרמב"ן דחזקה הבאה מחמת עדותם של עדים הללי אינה חזקה כדמוכח מהא דהאי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה