מרחשת חלק א מט

עו"ש, והרי מוכח מזה דיש לו דין שלמים לכ"ד דאל"כ איך יקריבו שלמים דילמא פסח הוא ונאכל ליום ולילה ונמצא מביא קדשים לביה"פ, ויעו"ש בתוס' ד"ה דמייתי שהרגישו בזה ונדחקו טובא וכן בתוד"ה ודילמא, אולם מזה מוכח כדעת רבנו דמותר הפסח יש לו דין שלמים לכל דבריו ונאכל לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים שלא כסוגיין דפסחים הנ"ל: ה) וליישב סתירת הסוגיות דקדושין ודפסחים הנ"ל נראה דזה תלוי במחלוקת אם פסח צריך עקירה או לאן והוא דהרמב"ן עה"ת פ' צו כתב דהיינו טעמא דמותר הפסח נאכל ליום ולילה דכיון שתחלתו אינו נאכל אלא ליום ולילה אף סופי כן יעו"ש, והשתא כ"ז למ"ד בעי עקירה א"כ תחלתו פסח ואין עליו דין שלמים רק לאחר זמנו צריך עקירה לעקור ממנו דין פסח וע"כ יש עליו דין פסח גם בסופו לענין זמן אכילה, אבל למ"ד לא בעי עקירה א"כ תחלתו לא הוי פסח כלל, דהא הצל"ח בפסחים (ס' ע"ב) ד"ה מאי הוה עלה הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל מכמה מקומות דס"ל דפסח לא בעי עקירה וגם לפני זמנו ג"כ הוי שלמים, וא"כ פסח מעולם לא הוי תחלתו פסח דווקא דהא אם מקריבו בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו הוי שלמים, וכיון דלא הוי תחלתו פסח ע"כ כשיש לו דין שלמים הוא שלמים לכ"ד גם לזמן אכילה משום שאינו בא כלל מכח קרבן שתחלתו יום ולילה אחד, וכמו שנתבאר. מעתה יש ליישב סתירת הסוגיות דסוגיא דפסחים דס"ל דפסח נאכל ליום ולילה אחד היינו משום דס"ל דבעי עקירה, יעוי' בתוס' שם ד"ה ונטרחו, וכיון דס"ל דבעי עקירה ע"כ ס"ל דנאכל כדין פסח וכתחלתו ליום ולילה אחד, משא"כ סוגיא דקדושין ס"ל דלא בעי עקירה בין לפני זמנו בין לאחר זמנו וע"כ לא הוי תחלתו פסח כלל וכששחטו בזמן שהוא שלמים יש לו כל דין שלמים ונאכל לשני ימים ולילה אחד. והרמב"ם ז"ל שפסק דלא בעי עקירה ע"כ כ' דפסח שנתערב בשלמים יקריבו שלמים ולא הוי מביא לביה"פ משום דמותר פסח ג"כ נאכל לשני ימים ולילה אחד: ו) והשתא לפ"מ שבארנו לעיל בטעמא דשוחט פסח לשם חולין פסול משום דסתמא לאו לשמו קאי משום שאינו לפסח דווקא דילמא עומד לשלמים כיון דלא בעי עקירה, א"כ אינו עומד דווקא לפסח ולא אמרינן סתמו לשמו קאי, לפ"ז ניחא דכ"ז למ"ד לא בעי עקירה וע"כ פסח לשם חולין פסול משום דסתמו לאו לשמו קאי, אבל למ"ד בעי עקירה וכ"ז שלא נעקר ממנו שם פסח קאי לפסח דווקא ולא לשלמים וא"כ לדידיה פסח סתמו לשמו קאי כיון דלא נעקר ממנו שם פסח, והשתא סוגיא דפסחים דס"ל לפ"מ שבארנו דפסח בעי עקירה דמשו"ה מותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד, א"כ כיון דבעי עקירה לדידיה פסח סתמו לשמו קאי וכיון דסתמו לשמו שחט פסח לשם חולין כשר משום דהוי כסתמא וכיון דלשם חולין כשר שפיר אמרינן שצריך ליתן מתנה אחת, כיון דכשר גם לשם חולין א"כ מצוה קעביד ועבר בב"ת וע"כ צריך ליתן מתנה אחת דווקא, דוק בזה: ועוד נראה לתרץ קושיתנו הנ"ל לפמש"כ דפסח לשם חולין פסול משום דהוי סתמא וסתמא לאו לפסח קאי, א"כ אין זה אלא בתחלת שחיטה כיון שישנה לשחיטה מתחלה וע"ס הוא נפסל בתחלת שחיטה משום דהוי סתמא וסתמא פסול בפסח, אבל לאחר שחיטה בזריקה שם גם לשם חולין כשר משום דהוי סתמא וסתמא אז ודאי לפסח קאי (עיי' חולין ל' א' ותמצא) כמובן, וע"כ בשזורק לשם חולין הוי הפסח כשר, ואם נותן בו ד' מתנות הרי הוא עובר בבל תוסיף אף אם מכוון בשאר המתנות לשם חולין, כמו שכ' הרמב"ן כמלחמות הנ"ל: סימן ח א. א) כתב הרמב"ם בפ"ו ה"י מה' ביאת המקדש וז"ל: כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא, ואם עבד לא חילל וכו' עכ"ל, והנה לדעה זו של רבנו שאם עבד לאחר שנודע שהוא חלל ג"כ לא חילל קשה לי מגמ' דקדושין (כ"א ב') עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ ופשיט שם מהא דאין עבד עברי כהן נרצע משום שנעשה בעל מום ובעינן ושב אל משפחתו אל מוחזק שבמשפחתו, ואם אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי וכו', ולדברי רבנו קשה, הא צריך טעמא משום שנעשה בע"מ לעבד עברי כהן שנודע אח"כ שהוא חלל שמותר בשפחה כנענית כמו ישראל, דהא מותר הוא בנשים הפסולות לכהונה, וא"כ קרינן ביה אהבתי את אשתי, ואעפ"כ אינו נרצע משום שנעשה בע"מ ומחלל עבודה, משא"כ כשהוא חלל לבד אינו מחלל עבודה ובעינן ושב למוחזק שבמשפחתו שלא יחלל עבודה, והיא קושיא עצומה לכאורה לדברי רבנו דודאי מוכח מזה דחלל אחר שנודע עבודתו פסולה ומחלל עבודה : **(הגהה *) אז"ר מצאתי דאתי לידי ספר אור שמח ח"ג ראיתי שעמד בקשיא זו. עי"ש:)** והי' נראה ליישב קושיא זו עפ"י מה שנדייק לשון רבנו שכתב שבכהן שנמצא חלל עבודתו כשרה, ובעובד להבא אחר שנודע שהוא חלל כתב אם עבד לא חלל ולא כתב שעבודתו כשרה, ולכאורה היינו הך: כיון שלא חלל א"כ עבודתו כשרה, וא"כ מדוע שנה לשונו בזה, והוא דקדוק עצום: ב) והנראה בזה לפ"מ שהקשה הגרע"א בתוספותיו למשניות זבחים פ"ב מ"א לרבא דאמר א"ע לא מהני למ"ל קראי למיפסל בעבודה בזר וטמא וכדומה, הא כיון שמוזהרים שלא לעבוד ממילא א"ע ל"מ והקרבתם פסולה, וע"ז תירץ שם שנ"מ לענין הולכה בזר וכן שאר פסולים דמבואר שם דבהולכה בזר פסול אף לר"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך, אבל אם נתקבל הדם בלא הילוך יש תקנה לחזור ולהוליך, וא"כ א"ש דאם מצד א"ע ל"מ, דהוי רק כאלו לא עשה, יהי' תקנה שיחזור כהן כשר ויוליך אבל באלו שמצד עצמותו מחלל העבודה אין תקנה עוד בהולכת כהן, יעו"ש. וכן לענ"ד נפק"מ במה דמבואר במנחות פ"א מ"ב דכל הפסולים שקמצו פסול ול"מ שיחזור ויקמוץ, וזהו רק אם מצד עצמותו פסול כבר חלל העבודה ואין לה תקנה, אבל אם מצד א"ע ל"מ לא חלל העבודה רק שלא עשה כלום, וא"כ הי' מהני שיחזיר ויחזור ויקמוץ כהן כשר, והוא נכון. והנה לחלוק זה ס"ל לרבנו גם בחלל, דודאי בחלל שעבד קודם שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה לגמרי, דכ"ז שלא נודע הר"ה ככהן גמור לענין עבודה וכמו דילפינן בקדושין ס"ו מהכהן אשר יהי' בימים ההם שזה כשר ונתחלל וכיון שכהן גמור הי' אז, א"כ עבודתו כשרה לגמרי וגם א"ע ל"מ לא שייך בזה, דלא עבד איסורא כלל, כ"ז שלא נודע שכהן גמור הי' לענין עבודה, אבל לאחר שנודע שהוא חלל שאז בטלה כהונתו אלא שרחמנא אמר ברך ה' חילו, אפילו חללים שבו, אין זה אלא לענין שא"ע לא חלל עבודתו אבל מ"מ כיון שאינו עובד להבא ועביד איסורא אם הוא עובד, א"כ אמרינן א"ע ל"מ ועבודתו אינה כלום ואם הוליך צריך כהן