מרחשת חלק א ד

השמטות והוספות סימן א. דף ג' ע"ב, שורה ל"ה. דחמץ אף שלא כדה"נ אסור מן התורה. נ"ב אף דמדברי הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ח שכתב שאם עשה מלוגמא מחמץ בפסח או רטי' אינו אסור משום שהוא שלא כדרך הנאתן משמע שגם חמץ בפסח מותר מן התורה שלכדה"נ, לדעתי לא כתב כן אלא במלוגמא וכו' שהם נעשים ע"י תערובות מינים אחרים ובתערובות חמץ גם הרמב"ם ס"ל דח"ש של חמץ מותר מן התורה כמו שכתבתי כאן ע"ג שורה נ"ה. ובזה א"ש מה שהקשו מהא דתנן בפכ"ש לא ילעוס אדם חטין ויניח ע"ג מכתו אף דזה הוי שלכדה"נ וכמו בחלב חי ע"ג מכתו (פסחים כ"ג) והיינו משום דשם הוא בלא תערובות ואכ"מ: דף ד' ע"ב, שורה ל"ו. כמו בשביעית וכו' נ"ב דשם ע"כ בשעה שאדם נכנס לרשותו ללקט הפירות שדה של שביעית יוצא מרשות בעלים לגמרי ונעשה הפקר, שאל"כ איך מותר המודר ליכנס ללקט את הפירות שביעית כיון שהוא נהנה מקרקע של המדיר וכמו לרי"ו דס"ל דהפקר אינו יוצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה שאסור להמודר והבן: דף ה' ע"א, שורה ד'. שצריך שיגנוב מרשות הבעלים. נ"ב אף שבשעת גנבה היתה ברשות הבעלים דאיסור הנאה נעשה אח"כ בשעה שטבח, מ"מ צריך שגם בשעה שטבח צריכה להיות ברשות הבעלים. ואף שבלאו הכי אינה עוד ברשות הבעלים אחר שגנבה אין זה אלא אם היא יצאה מרשות הבעלים מצד הגנבה לחוד וגזירת הכתוב הוא ובהכי חייביה דרחמנא, אבל אם יצאה מרשות הבעלים מצד דין אחר אינו חייב דו"ה ודו"ק: סימן ב. דף ז' ע"ב, שורה כ"ט. ובודאי הם נטהרים ע"י זה. נ"ב עיין שבת (נ"ט א') מחלוקת רי"ו ור"א בטמא מת אם אומרים עמוד ונעשה מלאכתנו יעוש"ה: דף י"ב ע"א, שורה מ'. אבל במקום שהתוס' אינה ראוי' וכו'. נ"ב עיין רשב"א ור"ן שבת (צ"ד ב') בדין מת אם מה שמותר לטלטלו לכרמלית דווקא ע"י ככר או תינוק או דוקא בלא ככר וכו' משום שמרבה בהוצאה יעוש"ה: דף י"ג ע"ב, שורה ג'. וכיון שהשתחווה נ"ב או שצריך להיות וכיון ששח הוא תמורת כיון ששהה, והיינו השתחווה: סימן מד. דף מ"א א', שורה ל"ח. משום זה מקורה וכו'. נ"ב עיין שבת צ"ח והא עגלות דמקורות הוי ואמר המעביר ד"א ברשוה"ר מקורה פטור יעו"ש. משמע דגם עגלות היו חשובות מקורות אף שאין לך בנין עראי גדול מזה אם לא שנאמר כמו דאמרינן בעירובין (נ"ה ב') כיון דכתיב בהו עפ"י ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כמאן דקביעי להו דמי. וכעין זה בירושלמי שבת פ"ז ה"ב וכיון שהיו חונין ונוסעין עפ"י הדבור כמו שהיא לעולם יעו"ש והנ"מ עגלות מקורות כמאן דקביעי דמי: סימן כ''ג דף ג"א ע"א, שורה כ"ה. שייך איסור נבלה וכו'. נ"ב: שו"מ סמוכות לדברינו בתוספתא חולין ספ"ז וז"ל: האוכל אבר מן החי עובר בל"ת חלב מן החי חייב עליו משום שני לאוין משום חלב ומשום חי. דם מן החי חייב משום שני לאוין משום דם ומשום חי. אבר מן החי חייב משום נבלה וכו'. והוא תמוה חדא דכבר אמר דאוכל אבר מן החי עובר בל"ת ומה זה כפל שנית ועוד שאומר שחייב משום נבלה ומאי שייכות נבלה לכאן וע"כ תוספתא זו נלקתה בחסר ולדעתי צ"ל כך: אבר מן החי ''מן השרץ'' חייב משום יבלה והוא כדברינו: סימן מד דף פ"ה ע"ב, שורה ל"ט. בין אם הנטמא מזיד או שוגג. נ"ב והיינו כשהי' המטמא כהן שהוא מוזהר על טומאת מת וע"כ המטמא חייב מצד שליחות אם הי' הנטמא שוגג הר"ז כמו שטמא המשלח את עצמו וחייב אם הוא כהן: דף פ"ו ע"א, שורה מ"ה. קרבן במאי מתחייב. נ"ב עיין ברש"י מעילה (ח' א') ד"ה חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה שכ' אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין, וזה תמוה, הא חטאת העוף קדושת הגוף היא ואינה יוצאה לחולין ע"י מכירה ואין מתחייב קרבן. וכקושית הגמרא בקדושין הנ"ל וצ"ע: