מרחשת חלק א מח

שלא לאכול שפסול בפסח, שעיקרו אינו בא אלא לאכילה שמה"ט פסול שלא לאוכליו, ועוד כיון ששוחט קדשים בעזרה לשם חולין ה"ה כמו שחושב לשחוט חולין בעזרה שאסורין באכילה וא"כ ג"כ הוי שלא לאוכליו וע"כ פסול הפסח, משא"כ גבי חטאת דשוחט שלא לאוכליו כשר דאכילה לא מעכבא בשאר קדשים כמבואר בכמה דוכתי. ומה שראיתי מובא בשם ס' אמרי צרופה דהטעם שפסול הוא משום דכיון שלא עלה הפסח לשם חובה והוי כנדבה ע"כ פסול משום שנשחט אחר תמיד של בין הערבים שפסול, אין זה נראה, דמדברי הרמב"ם מכאן מבואר שגם בששחט שחרית ג"כ פסול אף דלא שייך האי טעמא, ועוד דהרמב"ם נסיב לה לטעמיה משום שלא לשמה כמו שהביא מקרא דואמרתם זבח וכו', ולפמש"כ ניחא. ועיין מנחות מ"ט חטאת לשם שלמים קשחיט הוי פגול ויעוי' רש"י ותוס' שם, והבן. ועיין פסחים (צ"א ב') נשים רשות ועושין אותה טפלה לאחרים, ולכאורה אמאי דווקא טפלה ישחטו עליהם בפ"ע כיון שהם רשות ואין כאן משום שלא למנוייו, אולם לפי האמור ניחא כיון שרשות הם אין כאן מצות אכילה והוי כמו ששחט שלא לאוכליו דפסול, וע"כ דווקא עושין אותם טפלה לאחרים והוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר, והבן. ועיין בדברי הרמב"ם בפ"ה מה' פסח ה"ח ובכ"מ שם ובצל"ח (צ"א ב') בארוכה, והבן, שאף לדעת הצל"ח שם יש לחלק דכיון שמכניסין עצמן למצוה שוב הוי מצוה עלייהו. ואפשר עוד ליישב בזה דעת הרמב"ם שם דהא דס"ל לר"י דנשים בשני עושים אותם טפלה לאחרים משום דהוי רשות, הוא משום דר"י לטעמי' דס"ל נשים אינן סומכות כדאיתא בעירובין (צ"ז ב') וע"כ כיון דאינן מצוות על פסח שני שוב חשובה השחיטה עליהן בפ"ע כאלו נשחט שלא לאוכליו משום דכל שאינן מצוות אינן שייכות להאי מצוה, ורי"ו דס"ל נשים שוחטות עליהן בפני עצמן הוא ג"כ כיון דפסח שני רשות בנשים אלא שאזיל לטעמיה דנשים סומכות רשות וע"כ ג"כ יש להן דין כמו אנשים ושוחטין עליהן בפ"ע דכיון דעל אנשים שוחטים שוב אין לחלק גם גבי נשים, והבן. ושפיר פסיק הרמב"ם דשוחטין עליהם בפ"ע אף שפסק דפסח שני רשות, אלא לענין שבת אינו דוחה משום דחמיר, וגם דעת ר"ש שם דאף דס"ל נשים סומכות רשות יש ליישב ג"כ מה דס"ל התם דווקא עושין אותם טפילה לאחרים, יעו"ש בסוגיא ותבין: ב) ועוד נראה לי בטעמו של הרמב"ם והוא הנכון. דס"ל אע"ג דקימ"ל דסתם שחיטת קדשים לשמן קאי, מ"מ זה אינו אלא בשאר קדשים משום דהתם שכל שהוקדש לשם אחד מהקדשים שוב אינו עומד להיות קרבן אחר משום שאינו ראוי לאחר וע"כ סתמן לשמו קאי, משא"כ בפסח דקימ"ל דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי ואף עקירה א"צ כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' ק"פ יעוש"ה, א"כ כשהוקדש לפסח מאן יימא לן שיקריבו בזמנו לשם פסח דילמא יעבור זמנו והוי שלמים, וע"כ מתחלתו אינו עומד לשם פסח בלבד וסתמו לאו לשמו קאי, וע"כ צריך שיהי' חושב לשם פסח אבל לא סגי בלבד בסתמא, ואף דבריש גמ' זבחים (ב' ב') מייתינן ראי' דסתמא לשמן קאי מהא דלשם פסח ולשם שלמים, טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמן כלשמן דמי, הרי דגם בפסח אמרינן סתמא לשמן קאי, היינו משום דהתם שכבר שחט מקצת לשם פסח כמו שפירש"י שוב אינו עומד אלא לשם פסח משום דאי אפשר עוד להחזיקו עד אחר הפסח משום ששחט בו מקצת ולשחטו כעת ולגמור שחיטתו לשם שלמים ג"כ אינו משום דפסח לשם שלמים בזמנו פסול, וע"כ כיון ששחט בו פורתא סתמא לשם פסח קאי, אבל בשלא שחטו לא אמרינן בפסח סתמא לשמו קאי וכמו שנת'. והשתא כיון דסתמא דפסח לאו לשמו קאי וסתמו פסול א"ש מש"פ הרמב"ם ז"ל דשוחט פסח לשם חולין פסול, והוא דבזבחים (ג' א') פרכינן על הא דאמר שם השוחט חטאת לשם חולין כשרה מהא דהכותב גט שלא לשם אשה אפי' לשם נכרית נמי פסול אלמא דגם לאו מינה מחריב בה ומשני דגט דל נכרית מיניה הו"ל סתמא וסתמא פסול, קדשים דל חולין מינייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים ע"כ דברי הגמ', והשתא כיון דפסח סתמא פסול וא"כ בשוחט לשם חולין דל חולין מיניה הו"ל סתמא וסתמא פסול בפסח וע"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דשוחט פסח לשם חולין פסול. ויומתק עוד טעמו של הרמב"ם דנסיב ליה לטעמו מקרא דואמרתם זבח פסח דלכאורה אינו מובן. דנהי דבעינן שחיטה לשם פסח מ"מ מנלן דלשם חולין פסול כיון דלאו מיניה הוא דהא בחטאת נמי ילפינן מקרא דושחט אותו לחטאת שתהא שחיטתו לשם חטאת ואעפ"כ לשם חולין כשר משום שאין חולין מחללין קדשים, א"כ מה מוסיף תת כח הקרא דואמרתם זבח פסח לפסול גם לשם חולין, אולם ע"פ האמור הר"ז טעם לשבח שכוונת הרמב"ם ללמוד מזה דסתמא פסול בפסח וזה שפיר יליף מקרא דואמרתם והיינו דבשאר קדשים א"צ אמירה כלל דגם אם לא אמר בפירוש ג"כ כשר דסתמא נמי כשר, משא"כ בפסח דסתמא לאו לשמו קאי צריך אמירה בפירוש והיינו דיליף מקרא דואמרתם שצריך לו מר שהוא זבח פסח ולא סגי בסתמא, וממילא כיון דצריך ואמרתם ממילא לשם חולין ג"כ פסול משום דהוי כמו סתמא וסתמא פסול, וכוונת הרמב"ם ז"ל להביא ראי' דסתמא פסול וזה יליף שפיר מקרא דואמרתם מפשוטו של מקרא, וז"נ: ג) ובזה אמינא ליישב קושיא אחת וגדולה היא אלי על דברי הרמב"ם ז"ל דשוחט פסח לשם חולין פסיל מהא דפסחים (פ"ט א') בה' שנתערבו פסחיהם דלא מצי למייתי מותר הפסח משום מתנות, דאילו פסח מתנה אחת ואילו שלמים שתים שהם ארבע, ומקשינן מאי נפקא מינה והא תנן כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר, ולדעת רבנו קשה טובא הא בר"ה (כ"ח ב') אמרינן דמשו"ה ישן בשמיני אינו לוקה משום ב"ת משום דמצות צריכות כוונה וכיון דלא מכוון משום מצוה לא עבר על ב"ת משום דלא עביד מצוה כלל, והרמב"ן במלחמות שם הקשה א"כ אמאי ס"ל לר"י שם הניתנין במתן ד' שנתערבו במתן אחד דינתנו במתן אחד משום דאם יתן מתן ד' יהי' עובר בבל תוסיף, הא קימ"ל מצוות צריכות כוונה ולא עבר על ב"ת כלל, ותירץ משום דקדשים שאני דמצוותם נעשית גם בלא כוונה דשוחט קדשים לשם חולין כשר וכיון דבלא כוונה כשרה א"כ עובר בב"ת אפי' בלא כוונה, יעו"ש. והשתא לדברי רבנו דשוחט פסח לשום חולין פסול א"כ בלא כוונה פסול, א"כ בה' שנתערבו פסחיהם איפכא הו"ל למימר דיתנו במתן ד' דהא אם פסח הוא אם יתן מתנות ד' לא יעבור בב"ת דבפסח שוחט לשם חולין פסול א"כ מתנות הנותרות לשם חולין הן ולא יעבור בב"ת משא"כ אם יתן מתנה אחת הרי יעבור בבל תגרע דשמא שלמים הם וצריך מתן ד' ואם יתן מתן א' הרי יעבור בבל תגרע כקושית ר"א לר"י, א"כ כאן דמשום בל תוסיף לא יעבור ומשום תגרע יעבור א"כ הלא צריך ליתן מתן ד' ואיך קאמרינן דיתן מתן א': ד) והנראה לי בזה ע"פ מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' פסח ה"ח פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים יעו"ש, והשעה"מ תמה הלא בסוגין דפסחים לעיל אמרינן דמותר פסח אינו נאכל אלא ליום ולילה אחד, א"כ איך יקריבו כולם שלמים הא מביא קדשים לביה"פ שצריך לאכלם רק ליום ולילה משום מותר הפסח. ונלענ"ד דהרמב"ם ז"ל יש לו מקור נאמן לדבריו דמותר הפסח יש לו כל דיני שלמים וגם נאכל לשני ימים ולילה אחד כשלמים מהא דאיתא בקדושין נ"ה בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים הוא יעו"ש