מרחשת חלק א מו

ב') דחמץ שחמיר טפי יש ללמוד מנותר אף דכתב קרא הנותר בשריפה ואין ד"א בשריפה, יעו"ש, מעתה גם לענין דין זה שפיר יש ללמוד מנותר, דכמו שבנותר אמרה תורה דכלי חרס ישבר כדי לבער טעם נותר הבלוע בכלי, הכ"נ גם בחמץ דדמי לנותר יש לשבור כל"ח כדי לבער טעם חמץ הבלוע בכלי דמ"ש כיון דילפינן זה מזה דביעורן שוה הכ"נ צריכין להיות שוין לענין ביעור הבלוע שבהן, ויש עוד להוסיף תבלין לזה דרב ס"ל כר"י עפ"י מש"כ הש"א סי' פ"ז דמשו"ה קימ"ל כחכמים דהשבתת חמץ בכ"ד ולא ילפינן מנותר משום דר"י רק לשיטתו דס"ל דחמץ אחר הפסח ג"כ אסור מן התורה שפיר מדמה לו לנותר. משא"כ לדידן דקימ"ל דחמץ אה"פ מותר א"א ללמוד מנותר דמה לנותר שאיסורו איסור עולם משא"כ חמץ וע"כ לא קימ"ל כר"י בזה, מעתה רב דס"ל כר"י דחמץ אה''פ אסור שפיר ס"ל דינו של ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר וקשה כנ"ל: מזה נראה לכאורה ראי' להרמב"ם ז"ל שאין דין שבירה כל"ח אלא בחטאת אבל לא בשאר קדשים וא"כ אף אם למדנו חמץ מנותר אין לנו ללמוד רק משאר נותר אבל לא מחטאת, דגזה"כ הוא, דבנותר גופיה אינו בשבירה כשאר קדשים, ולכאורה היא ראי' עצומה שאין לנטות ממנה, וקושיא גדולה על דעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדין שבירה היא ג"כ בשאר קדשים: ג) אולם ליישב דעת הראב"ד ז"ל ולהצילו מקושיא זו י"ל דהראב"ד לטעמו שפיר אין ללמוד מנותר דין שבירה בכל"ח בחמץ והוא דדינו של ר"י שא"ב חמץ אלא שריפה דיליף לה מנותר לפמש"כ ר"ת דהיינו לאחר זמן איסורו כמו בנותר, ולפ"ז לענ"ד אין דין שריפה לר"י רק בתוך זמנו דאז שייך שפיר הלמודים של ר"י דנותר הוא בכרת וחמץ הוא בכרת אבל לפני זמנו שאינו אלא בלאו אין ללמוד חמץ שהוא בלאו מנותר שהוא בכרת, וכמו שכ' התוס' שם ד"ה דכיון שאינו דומה לנותר שוב יש למעט מקרא דהנותר בשריפה ואין ד"א בשרפה, וכמו כן למודו של ר"י דנותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו לא שייך ג"כ אלא בתוך זמנו שאז יש בחמץ איסור ב"י וב"י, אבל לפני זמנו דליכא איסור ב"י כמו שכ' הראב"ד בהשגותיו לה' חו"מ (פ"ג ה"ח) אין ללמוד חמץ מנותר שהרי אינן שוין בדיניהם שנותר בכרת ובבל תותירו וחמץ לפני זמנו אינו בכרת ואינו בכל תותירו ולפני זמנו אין ביעורו מן התורה בשריפה, ומה דס"ל לר"י ביעור חמץ בשריפה לאחר שש אינו אלא מדרבנן גזירה אטו בפסח גופיה וכמו כן לאחר הפסח אף דלאחר זמנו אסור לר"י מן התורה מ"מ אין השבתתו מן התורה דווקא בשריפה שהרי אינו שוה לנותר שאינו אלא בלאו ואינו עוד בבל תותירו דלאח"ז ליכא ב"י: ד) ואין להקשות לפ"ז תשאר הקושיא שהקשו המחברים האחרונים ז"ל על מה שהשיבו חכמים על ק"ו דר"י כל דין שסופו להקל א"ד לא מצא עצים לשורפו יהא יושב יבטל והתורה אמרה תשביתו וכו' ודקדקו האחרונים אמאי נקט עשה דתשביתו ולא השיבו מלאו דב"י ותי' דמיירי לפנ"ז אחר שש דאז ליכא בל יראה, הרי דר"י דמחייב בשריפה הוא ג"כ לפני זמנו, זה אינו חדא דיש לתרץ דב"י לא קשיא להו לפמש"כ הר"י בתוס' דשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י, משא"כ מתשביתו שפיר מקשו דהא עובר בכל רגע כמו שכ' המג"א סי' תמ"ו, ועוד נראה דודאי לפי למודו של ר"י בק"ו מנותר שאינו בב"י חייב שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שחייב בשריפה ודאי יש לחייב בשריפה גם לפני זמנו דמ"מ איתא בק"ו דהא חמץ עכ"פ חמור מנותר שזה ישנו בב"י בזמן מן הזמנים ונותר אינו בב"י כלל, והרי חומר בחמץ מבנותר ושפיר איכא ק"ו גם בלפ"ז וע"כ השיבו לו חכמים מקרא דתשביתו משא"כ לאחר שלמד ר"י במה מצינו אין למודו אלא במקום שיש כרת או בל תותירו אבל בלפני זמנו ולאחר זמנו שאינו בבל תותירו אין ללמוד מנותר: ה) והנה הרא"ש סו"פ השוכר את הפועל בע"ז הביא מחלוקת הפוסקים בדין קדרה בת יומא דיש אומרים דווקא מעל"ע נעשית פגומה ויש אומרים דלינת לילה פוגמת ויש סברא ג"כ לומר דתחלת לילה פוגמת, יעו"ש והביא ראי' שם דע"כ אי אפשר לומר דסוף הלילה פוגם דא"כ אמאי הצריכה תורה שבירה בכל"ח הא בסוף הלילה נעשה הבלוע פגום ולא חל עליו שם נותר קודם שנעשה פגום א"כ מעולם לא נעשה נותר כלל, א"ו דלא נעשה פגום בסוף הלילה לבדו וע"כ הצריכה תורה שבירה לכל"ח בשבישל בלילה שלא נעשה פגים בסוף הלילה וחל עליו שם נותר בעלות השחר שעדיין לא נעשה פגום, וכיון שחל עליו חיוב שבירה תו לא פקע אף שנעשה פגום אח"כ, והשתא לפי הסברא דתחלת לילה פוגמת הא דהצריכה תורה שבירה בכל"ח הוא דווקא כשבישל בלילה, אבל כשבישל ביום אז הוא נעשה פגום בתחלת הלילה ועדיין לא נעשה נותר עד אור הבקר, ובזה באמת ל"צ שבירה מדאורייתא כלל כמו שכ' הרא"ש שם אלא מדרבנן משום הרוב הבישול שהיה בלילה בעזרה אתי למיחלף, יעו"ש: מעתה לפ"מ שנתבאר דעיקר דין שריפה בחמץ בפסח אינו אלא בתוך זמנו שאז חייב כרת וישנו בבל תותירו, ואין מתחיל דין שריפה רק בתחלת הלילה וכיון דתחלת הלילה פוגמת א"כ לא משכחת לה דין שבירה בקדירות בפסח דהא כי אתי לילה שאז יש לו לחמץ דין נותר דליבעי ביעור כמו בנותר כבר נעשה פגום ואין לו דין שבירה, ואין שייך לגזור בו אטו בת יומא שהרי אין מבשלין חמץ בפסח וא"כ כל הקדירות הבלועות מחמץ הוא הכל מלפני הפסח א"כ כשהגיע ליל פסח נעשה פגום ולא חל עליו דין שבירה כלל: ו) אולם כ"ז לדעת הראב"ד דס"ל דאיסור ב"י אינו חל רק בערב אבל לדעת הרמב"ם לפ"מ שהבין הראב"ד שם בה' חו"מ כוונתו דגם לפני זמנו איכא ב"י, וכבר החרה החזיק הגאון בנו"ב מהדו"ק או"ח סי' כ' בדעת זו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאיסור ב"י הוא משש שעות ולמעלה, א"כ לדידיה שפיר יש ללמוד חיוב שריפה מנותר גם לחמץ משש שעות ולמעלה דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ משש שעות ישנו בבל תותירו, וא"כ לדידיה איכא חיוב של ביעור כמו בנותר גם משש שעות ולמעלה, וא"כ קדירות של פסח אינן נעשות פגומות כלל בתחלת שש שעות כשבשל בהם קודם שש שעות ושפיר היו צריכין שבירה כמו בנותר וא"כ לדעתו הרי הדר קשה כנ"ל, הא דלא משני דרב כר"י וע"כ חייב בשבירה כמו בנותר, א"כ לדידיה ז"ל יש ראי' מסוגיא זו דדין שבירה אינה אלא בחטאת ולא בשאר קדשים, והבן: ב. א) עוד נראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל יעוי' תוס' זבחים (צ"ו א') ד"ה אלא שהקשה ר"ת מאי קשיא ליה אמאי קדירות במקדש ישברו ליהדרינהו לכבשונות הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזירת הכתוב אי ס"ל תלאו (בלא בלוע) באויר טעין שבירה אע"ג דליכא בלוע, ותי' בשם ר"ת דבחזרת כבשונות הוי ככלים חדשים ופנים חדשות באו לכאן והר"ז כמו שבירה, ושם באותו דבור כתבו דדווקא בכלים חשוב פנים חדשות אבל בתנור שהסיקו תמיד מבפנים לא חשוב פנים חדשות וכ"כ עוד בפסחים (ל' ב') ובע"ז, וק"ל על דבריו א"כ מאי מקשה שם הש"ס אתנור של מקדש שלא היו עושין אותו