מרחשת חלק א מג

בהנאה תו מאי מהני בהו שינוי, לא מיבעי עכו"ם דכתיב וביה והיית חרם כל שאתה מהיה ממנו הר"ה כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה כל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא עכ"ל רש"י, מפורש כדברינו הנ"ל דבאיסורי הנאה לא שייך נשתנה דאף שנשתנה מ"מ הא נהנה מדבר שנאסר בהנאה *) ג) ובתחלת השקפה רציתי ע"פ הדברים האלו לדחות תירוצו של הגרע"א בחידושיו ליו"ד (סי' י"ג) על קושית התוס' בפסחים כ"ב אמאי לא משני אדם כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כמו דמשני בחלב וגיד, ותי' הגרע"א ז"ל דאין ראי' מזה שהותר דם בהנאה, דאף אם אסור בהנאה מ"מ יכול לבשלו וליתנו לגר דדם שבשלו מותר יעו"ש, וע"פ האמור אין זה לכאורה שאם נאמר דדם אסור בהנאה אז גם אם בשלו היה ג"כ אסור דאף שנפיק ליה כעת מתורת דם מ"מ היה אסור משום תורת הנאה דהא נהנה מ"מ מדבר שנאסר בהנאה, דאף שבשלו ונשתנה מתורת דם היינו לענין אכילה אבל בהנאה מיהת אסור משום שנהנה מהדבר שהיה אסור בהנאה, כן היה נראה לחלק: אבל אחר העיון אין זה, כיון שדם שבשלו יוצא מתורת דם הרי מתחלה לא אסרה תורה אותו אלא כ"ז שהוא בצורת דם, אבל מכיון שבשלו ונפיק מתורת דם שוב הוא מותר באכילה ובהנאה ג"כ, דכעת שהוא מבושל מתחלה לא נאסר ליהנות ממנו באופן שאם יהי' כן, והר"ז דומה לע"ז שבטלה עכו"ם שמותר לישראל בהנאה ולא אמרינן דהישראל נהנה מדבר שהי' אסור בהנאה דמשום דלאחר שבטלה שוב פסקה מלהיות ע"ז ומותרת בהנאה, והכ"נ בדם שבשלו, וכמו כן, כמו בע"ז מותר לומר לעכו"ם שיבטל את הע"ז כדי שיוכל הישראל ליהנות ממנה אח"כ, כדמוכח בע"ז מ"ג א', הכ"נ מותר לכתחלה לבשל את הדם כדי שיוכל אח"כ ליהנות ולאכול אותו אח"כ וזה פשוט. וקם ועלה יפה תירוצו של הגרע"א ז"ל על קושית התוס' בפסחים הנ"ל: אולם כ"ז הוא בדם משום דמתחלה לא אסרה תורה אותו אלא כ"ז שהוא דם וכשפסק מלהיות דם שוב מותר הוא באכילה ובהנאה, וכמו כן בע"ז שבטלה דמתחלה לא אסרה תורה אותה אלא כ"ז שהיא ע"ז אבל כשפסקה מלהיות ע"ז מותרת היא, אבל בשאר איסורי הנאה שנאסרו לעולם ולא נתנה תורה שיעורין ותנאים לאיסור הנאה שבהם, באלו אף שנשתנו ונהפכו לדבר אחר מ"מ באיסורייהו קיימי, ואף שאין זה אכילת אותו דבר שאסרה תורה כיון שנשתנה לדעת ר''י: ד) הן אמת שיש לדחות ראי' זו מכשרה שינקה מן הטריפה בהקדם דברי רש"י ז"ל בתמורה שם ד"ה ולד טרפה שכ' אבל בהדיוט ד"ה מותר דלאו מגופה קרבי, ויעוי' תוס' שם ד"ה ר"א שהשיגו עליו מסוגית הגמ' דחולין (נ"ח א') דמפרש שם להדיא דפליגי דאפי' להדיוט אסור, והא דפליגי לגבוה להודיעך כחם של רבנן דאפילו לגבוה מותר, יעו"ש: והנראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל, דהנה בחולין שם איכא תרי לישני, דאמימר ס"ל דטרפה יולדת ומוקי מחלוקת ר"א ור"י בולד טרפה דלר"א לא יקרב ע"ג מזבח ולר"י יקרב בשנטרפה ולבסוף עברה וקמיפלגי בזו''ז גורם דלר"א אסור ולר"י מתיר, ומקשה הש"ס א"ה אדמפלגי לגבוה ליפלגו להדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י דאפי' לגבוה מותר. ורבינא ס"ל התם דטרפה אינה יולדת ולדידיה מוקמינן מחלוקת ר"א ור"י בעיברה ולבסוף נטרפה וקמיפלגי דר"א ס"ל עובר ירך אמו הוא ור"י ס"ל עובר לאו ירך אמו הוא, ומקשה הש"ס ג"כ א"ה אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט ומשני להודיעך כחו של ר"י וכו', והתוס' שם ד"ה א"ה כ' שם דלשון א"ה קשה דבכל ענין יכול להקשות כן, וצריך למצוא טעם למה הי' מתישב הא דמיפלגי לגבוה אי מפרש פלוגתייהו בעובר ירך אמו הוא יותר מהשתא דמוקי לה בזו"ז גורם ולאידך לישנא איפכא: ה) ולענ"ד נראה לתת טעם לשבח לכל חד מהנך לישני, והוא, דהנה התוס' שם ד"ה והלכתא כ' אף דקימ"ל עובר ירך אמו הוא כמו שהוכיחו מכמה מקומות בש"ס מ"מ בזה ס"ל כר"י דולד טרפה מותר משום דלענין טרפות שאני דתלוי בחיות בהמה ולעובר יש לו חיות בפני עצמו, וביתר ביאור כ' הרשב"א בחי' וכן בתוה"ב והביאו הטו"ז ביו"ד (סי' פ"א) דמשו"ה ולד טרפה מותר משום דהא אמרו טרפה אינה חי', הרי שתלוי איסור טרפה בחיות הבהמה והולד יש לו חיות בפני עצמו יעו"ש: ולפ"ז אני אומר יש שפיר מקום לחלק בולד טרפה בין להדיוט מלגבוה, דלפי האמור בהדיוט מותר הולד משום דכיון דעיקר איסור טרפה היא משום שאינה חי' וכמו דילפינן מקרא דזאת החי' אשר תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכל, הרי שתלוי בחיות הבהמה ממילא דהולד שיש לו חיות בפני עצמו והוא חי' שפיר מותר אף שירך אמו הוא וטרפה הוי, מ"מ כל טרפה שחי' אין בה איסור טרפה כלל, אולם כ"ז להדיוט וכאמור, אבל בלגבוה דילפינן איסורא מקרא דמן הבהמה להוציא את הטרפה דלא תלה הכ' איסורו לגבוה בחיות הבהמה אלא שהכ' אסרה כל בהמה שיש בה חסרון הטרפות להקריבו לגבוה משום מיאוסו או טעם אחר, ולפ"ז בולד טרפה כיון דאמרינן עובר ירך אמו הוא הרי הוא ג"כ טרפה דהוא ואמו נטרפו בעיברה ולבסוף נטרפה, ואף שיש לו חיות בפני עצמו וחי' הוא, מ"מ אסור לגבוה שאין איסורו לצורך גבוה תלוי בחיותו כלל: ו) מעתה נבא לסוגית הש"ס דחולין בלישנא קמא דמוקי לה בשנטרפה ולבסוף עברה וקמפלגי בזו"ז גורם דמקשה שפיר אי הכי אדמיפלגי לגבוה לפלגי להדיוט והיינו משום דבשלמא אם נאמר דטרפה אינה יולדת וע"כ קמפלגי בעיברה ולבסוף נטרפה וא"כ יש לומר דאינה חי' ג"כ, וכיון שאיסור טרפה למ"ד טרפה אינה חי' תלוי בחיות וע"כ שפיר קמפלגי דווקא בלגבוה, דלהדיוט לד"ה מותר דמשום שיש לולד חיות בפני עצמו, אבל בלגבוה שאין איסורו תלוי בחיות שפיר ס"ל לר"א דלא יקרב משום דעובר ירך אמו הוא והרי הולד ג"כ טרפה ואסור לגבוה, ור"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ואין הולד טריפה כלל ע"כ הוא מותר ג"כ לגבוה, אבל כיון דס"ל דטרפה יולדת א"כ מכש"כ *) ובעיקר השגת רש"י ז"ל על אית דגרסי הי' נראה ליישב גירסתם, דמאי דמיבעי המשתחווה לחטין מהו למנחות מיירי כגון שהמשתחווה היה עכו"ם וע"כ ע"י שעשאם קמח הרי בטל את החטין מלהיות ע"ז דע"ז שבטלה מותרת, אלא דלענין גבוה לא מהני ביטול, וכמו שהעליתי בקונטרס ''שמן המנחה'' שנדפס ממני בספרו של מח"ז הגאון ז"ל ''עולת שמואל", וכיון שכן שפיר מיבעי ליה אף שכבר הותר בהנאה ע"י ביטול מ"מ לגבוה נאסר ומיבעי אם מהני שינוי לנעבד. וז"פ לענ"ד. ועוד אף אם אסור בהנאה הי' כגון שהמשתחווה הי' ישראל ואין בטול לע"ז של ישראל, מ"מ אם היה מהני שינוי לנעבד אף שהיה אסור בהנאה מ"מ היה מותר לגבוה, כמו שכ' התוס' בחולין ק"מ ד"ה צפרין שהחליפן בעכו"ם דלכפרה כשרות, דדווקא נעבד אסור לגבוה אבל שאר איסור ע"ז מותר לגבוה, ואף שאסור בהנאה ואין זה, מן המותר לישראל מ"מ כיון שהי' לי שעת הכשר אינו אסור לגבוה כמו שכ' התוס' שם, וא"כ א"ש שיטת האית גרסי. ואולי קושית רש"י ז"ל דכיון דאסור בהנאה אינן שלו ולא יוכל להקדיש איסורי הנאה למנחות שאין ההקדש חל עליהן, ואכ"מ להאריך בזה ומבואר אצלי פרט זה במ"א עיי' לעיל סי' א' מה שהארכתי בדבר זה: