מרחשת חלק א מב

הוא חייב בביעורו וגם אסור בהנאה, דעדיין שם חמץ עליו ולא פקע ממנו תורת אוכל בין לדעת הראב"ד משום שכל אוכל המיוחד לאדם אינו נפקע ממנו תורת אוכל כל זמן שראוי לכלב או לדעת הרמב"ם ז"ל משום שחמץ, כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, עדיין שם חמץ עליו ולא פקע ממנו דין חמץ ואסור בהנאה וחייב בביעור, אבל לענין איסור אכילה דבזה לפמש"כ אף שהיכא שהסריח ונפסל מאכילת אדם ג"כ לית בזה איסור אכילה משום דלענין אכילה בעינן הנאת גרון וליכא, בזה נחלקו הראשונים ז"ל, דלדעת הראשונים גם איסורא בעלמא ליכא כיון שליכא הנאת גרון לא מהני מה דאחשביה הוא לענין אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם, והאוסרים אותו ס"ל כיון שעדיין ראוי הוא לכלב ועדיין שם חמץ עליו לענין ביעור והנאה גם באכילה אסור כיון דאחשביה דומיא שכ' הריטב"א במכות לר"ש דכ"ש למכות משום דאחשביה לאכילה: וכ"ז בשלא נפסל מאכילת כלב אבל בשנפסל מאכילת כלב דבזה גם לענין הנאה וביעור אין תורת חמץ עליו לא מהני כלל אחשביה לענין אכילה דכיון שאינו חמץ כלל ועץ בעלמא הוא, מאי מהני מחשבתו לעשות מאינו חמץ חמץ, והוי כמו שאכל עץ בעלמא, וע"כ הוא מותר אפי' באכילה היכא שנפסל מאכילת כלב, וזהו דעת הח"צ שכ' שבנפסל מאכילת כלב לד"ה מותר באכילה: והשתא לענין דין דחומץ מלח הנ"ל שהוא נעשה ע"י סם האלום והוא נפסל מאכילת כלב קודם הפסח, בודאי אף אם הי' איזה חשש מתערובות חמץ ג"כ הי' מותר כיון שנפסל מאכילת כלב קודם הפסח, דלד"ה אזדא ממנו שם ותורת חמץ, ותו אפי' אם חוזר ונעשה ראוי להטעים בו את הקדרות הו"ל כמו שהי' קודם עפר ואח"כ נעשה, ראוי לאכילה דאזדא ממנו שם איסור והוי כההיא דאפרוח דלכי גביל עפרא בעלמא הוא: סימן ה בדינו של רבינו יונה דבתר השתא אזלינן. (שייך קצת לסי' הקודם): א. א) והנה למעלה הבאנו דעת ר' יונה דבתר השתא אזלינן. והיה נראה לכאורה דחיליה הוא מהא דתנן בתמורה (ל' ב') כשרה שינקה מן הטרפה פסולה מעל גבי המזבח ומפרש התם כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית דמשו"ה פסולה משום שכל גדילתה מחלב טרפה, ומשמע ליה אפי' נתפטמה כל ימיה בחלב טרפה מ"מ אינה אסורה אלא למזבח אבל להדיוט מותר, ויעוי' ביו"ד סי' ס' וש"ך שם, וע"כ הא דמותרת להדיוט אף שכל גדילתה באיסור משום שנשתנה החלב של טרפה ונתהפך לבשר ע"כ מותרת, וזה כדעת ר"י שכל שנשתנה בתר השתא אזלינן וע"כ מותרת היא להדיוט, והא דאסורה לגבוה אפשר לומר דהיינו טעמא משום דבע"ז (מ"ו ב') איבעי לן אי יש שינוי לנעבד או לא ולא איפשיטא התם, והרמב"ם ז"ל פסק דיש שינוי כמבואר בה' איסורי מזבח שהמשתחוה לקמה מותרין החטין למנחות משום דמעיקרא חטין והשתא קמח ויעוי' בכ"מ, ולכאורה מנ"ל להרמב"ם לפסוק כן אחרי שבגמ' לא נפשטה בעיין, ונראה ליישב ע"פ דה"ת שם ד"ה יש שינוי שהקשו מאי מיבעי לן, הא דיש נעבד למחובר ילפינן מאתנן וא"כ דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובאתנן מהני שינוי, ותי' דמדאורייתא ל"מ לן דודאי מהני שינוי, אלא דמיבעי ליה אם מהני שינוי אפי' מדרבנן, יעו"ש, והשתא דכיון דכל שאלת הגמ' אינו אלא אם גם מדרבנן מותר, וא"כ כיון דלא איפשטא הוי ספקא דרבנן ולקולא ע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דיש שינוי במשתחוה לקמה, וא"כ כ"ז בקמה דילפינן דמחובר אסור מאתנן ע"כ ודאי מדאורייתא מהני שינוי כמו באתנן אבל באיסור טרפה לגבוה הא ילפינן מקרא דמן הבהמה לאסור את הטרפה וע"כ גם בכשרה שינקה מן הטרפה ג"כ חשיבה ככולה טרפה, משום שכל גדילתה היא מן הטרפה והויא כאילו היא עצמה נולדה טרפה, וע"כ אף שהחלב נשתנה ונתהפך לבשר מ"מ אצל גבוה לא מהני שינוי אם נאמר דלא מהני שינוי לגבוה, דהא איסור טרפה לא ילפינן מאתנן, וע"כ שפיר אסורה להדיוט, אבל להדיוט שפיר מהני שינוי כהאי, וכמו שכ' רבנו יונה דבתר השתא אזלינן. וכ"ז בפרה שנתפטמה באיסורי אכילה אבל אם נתפטמה כל ימיה באיסורי הנאה דשם לא מהני שינוי משום דהנאה מיהא הויא כמו שכ' רש"י ז"ל בע"ז (מ"ו ב') וכדמוכח מהא דנקברין דאפרן אסור אף שנשתנה, ע"כ כתבו התוס' בתמורה שם שאם נתפטמה בכרשיני ע"ז דאסורה גם להדיוט יעו"ש, דלענין הנאה לא שייך שינוי וכנ"ל, ויעוי' יו"ד סי' הנ"ל ובפמ"ג בשפתי שהאריך בזה ואכ"מ להאריך במה שיש להעיר על דבריו: ב) ובע"ז (כ"ט ב') וחומץ של עכו"ם שהי' מתחלתו יין פשיטא וכי משום דאחמיץ פקע ליה איסורא, ויש להעיר לפמש"כ המקו"ח בסי' ת"ס על דעת ר"י שכתב בההיא דדבש שרגלי הדבורים מתערבות בו משו"ה מותרים כיון שנשתנו רגלי הדבורים לדבש הר"ז נהפך לדבר המותר, והמג"א בסי' ר"י תמה מההיא דבכורות דם נעכר ונעשה חלב הרי אפי' נשתנה מ"מ באיסוריה קאי, והמקו"ח בסי' הנ"ל הערה מקורו של ר"י מההיא דכריתות ה' אבל לחם דליתיה בעיניה לא, הרי אף שנאסר הקלי והכרמל מ"מ הו"א דלחם מותר משום שנשתנה, וע"כ העלה לחלק דדווקא היכי שנשתנה לדבר שעומד לכך אסור, וזהו דעת ר"י שרגלי הדבורים שנשתנו לדבש מותרות משום שאינן עומדות לכך, ובדם נעכר ונעשה חלב אסור משום שדרכו ועומד לכך יעו"ש, מעתה מאי מקשה פשיטא, וכי משום דאחמיץ פקע ליה איסורא, ולפי חלוק הנ"ל אדמקשה פשיטא אדרבה יקשה ליה אמאי יאסר יין של עכו"ם שנשתנה לחומץ, כיון שנשתנה ונהפך למין אחר דיין וחומץ שני מינים הם לרבי יהי' מותר כמו רגלי הדבורים שנשתנו לדבש, וגם היין אינו עומד לכך שיעשה חומץ, ואין לומר משום דאיסורי ע"ז תופסין דמיהם וע"כ אף שנשתנה ונעשה לדבר אחר הא לא גרע מחליפי ע"ז שאסורים, ז"א דהקיימ"ל שם (ס"ד א') דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותרים משום דקרא דהיית חרם כמהו דדרשינן מיניה כל מה שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו בישראל כתיב ולא בנכרי יעו"ש בתוס' וברא"ש, ולפ"ז הכא ביין שהי' בתחלתו של עכו"ם דחליפיו מותרים אין לאסור משום חליפי ע"ז, והד"ק מאי מקשה פשיטא אדרבה יהי' מותר מפני שנשתנה: אבל לפי האמור בזה יש לחלק ג"כ כנ"ל, דדווקא באיסורי אכילה כמו רגלי הדבורים וכדומה שפיר יש לומר כיון שנשתנה שוב אינו אוכל הדבר הנאסר כיון שנשתנה, ואינו עוד הדבר הקודם, אבל באיסורי הנאה אף שנשתנה מ"מ הנאה הויא ואסור בו משום הנאה וכמו שכתבנו בסי' ג' ביוצא אף דזיעה בעלמא ושוב לאו פירא קאכיל מ"מ הנאה הויא, והכ"נ, וא"כ בחומץ של יין של עכו"ם שפיר מקשה פשיטא, כיון דיין של עכו"ם אסור בהנאה א"כ אף שנשתנה ונעשה חומץ מ"מ אסור דהנאה מיהא הויא, וכנ"ל: ומצאתי הדבר מפורש בדברי רש"י ע"ז (מ"ו ב') ד"ה או ואין שינוי לנעבד שהשיג על אית דגרסי המשתחווה לחטין מהו למנחות דכיון דתלוש נינהו ונאסרו בהנאה