מרחשת חלק א מא

שוה דשניהם כל שנפסלו מאכילת כלב אינו חייב בביעורי, א"כ למה הוצרך הש"ס לפרש דמשו"ה הפת שעפשה חייב לבער משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, תיפוק ליה משום שכל שלא נפסל מאכילת כלב עדיין חמץ שמו נקרא וחייב בביעור כמו שקרוי' נבלה לענין טומאה, ובשלמא לדעת הראב"ד ז"ל א"ש שצריך טעמא משום שראוי לחמץ בו על שאור שחייב בביעורו אף שנפסל מאכילת כלב דכה"ג בעלמא לא אוכל הוא ואינה קרוי' נבלה, אבל לדעת הרמב"ם שגם בשאור אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו א"כ אין צריך טעמו משום שראוי לחמץ כלל: יא) והנראה לי דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפלוגתא זו אזלי לטעמייהו בזה דבפ"ב מה' טומאת אוכלין נחלקו בזה, דהרמב"ם ס"ל שכל אוכל המיוחד לאדם אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא שוב אינו מקבל טומאת אוכלין ודווקא בשנטמא כשהי' ראוי לאכילת אדם שוב אינו יוצא מידי טומאה עד שיפסל מאכילת כלב, והראב"ד שם ס"ל דכל אוכל המיוחד לאדם אף אם נפסל מאכילת אדם קודם שנטמא ג"כ מקבל טומאה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, ויעו"ש בכ"מ במקור מחלקתם. והנה מבואר מזה מחלקתם, דלהרמב"ם ז"ל אוכל המיוחד לאדם אינו קרוי אוכל לקבל טומאה אם נפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה, ולהראב"ד קרוי אוכל לקבל טומאה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב: והנה בברייתא דפסחים (מ"ה ב') גרסינן הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, הנה מבואר מזה שדין חמץ לענין ביעור שוה לדין אוכלין לקבלת טומאה, ולדברי הרמב"ם ז"ל דהאי דמטמאה טומאת אוכלין היינו בשירדה לה טומאה כשהיתה ראוי' לאדם שהיא מטמאה טומאת אוכלין כ"ז שראוי' לכלב, ולהראב"ד הא דמטמאה טומאת אוכלין היינו שמקבלת טומאה כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב: והשתא לדעת הרמב"ם ז"ל שכל שלא ירדה לו טומאה מקודם בשעה שהי' ראוי' לאדם שיב נפקא לה מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה עוד, תקשה, א"כ אמאי בחמץ שעפשה קודם הפסח דעדיין לא ירדה עליה דין חמץ, אמאי חייב בביעורה כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, הא כבר יצאה מתורת אוכל קודם הפסח והו"ל כמו אוכל המיוחד לאדם שנפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה שיוצא מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה עוד, וא"כ הכ"נ בחמץ כבר יצאה מתורת אוכל ונפסד ג"כ צורת החמץ כיון שאינו אוכל קודם שהגיע זמן הפסח ואמאי חייב בביעורו, לזה ס"ל להרמב"ם ז"ל שמשו"ה הוצרך לטעמו משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, והיינו משום שבלא טעם זה הי' ראוי לומר שכל שיצא מתורת אוכל לאדם קודם הפסח שוב אינו אוכל ואינו חייב עוד בביעור, אבל משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות ) משו"ה לא יצא מתורת חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ועדיין שם חמץ עליו אבל בנפסל מאכילת כלב ששם אינו אוכל כלל, ואפי' לענין טומאה בשכבר קבל טומאה הוא יוצא מטומאתו ופקעה ממנו טומאתו דהוי עץ בעלמא תו אף אם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות מ"מ אין שם חמץ עליו משום שעץ בעלמא הוא ואין עליו תורת חמץ כלל: יב) וכ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל לטעמו לפי מה דס"ל דאוכל המיוחד לאדם אינו יוצא מתורת אוכל אף לקבל טומאה מכאן ולהבא כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, לדידיה הא לא צריך לטעם משום שראוי לחמץ כלל, דהא לדידיה גם לענין טומאה לא נפקי מתורת אוכל כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, א"כ הו"ה לענין חמץ ששם חמץ עליו לענין ביעור כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וא"צ לטעמו משום שראוי לחמץ בו, ולזה הוכרח הראב"ד לפרש שטעם זה אינו צריך אלא לשאור כדי לחייבו בביעור אף אם נפסל מאכילת כלב. שבחמץ היכא שנפסל מאכילת כלב אינו חמץ עוד. כמו לענין טומאה שאינו אוכל, מ"מ בשאור שראוי לחמץ בו חייב אף אם נפסל מאכילת כלב, והרמב"ם והראב"ד ז"ל לטעמייהו אזלי בזה וכמו שנתבאר. והא דלהראב"ד ז"ל חמץ כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב חייב בביעורו אף שנפסל מאוכל אדם קודם הפסח וכן לענין קבלת טומאה שמקבל טומאה אף אם נפסל מאכילת אדם קודם שירדה עליו טומאה, ובנבלה אינו כן שבסרוחה מעיקרא קודם שנעשה נבלה אינה קרוי' נבלה, אף אם נפסלה מאכילת אדם לבד היינו משום שבנבלה קודם שהיתה נבלה לא היתה אוכל כלל, דמחיים אין שם אוכל עליה וכיון שבשעה שנעשה אוכל כבר היתה סרוחה אינה קרוי' נבלה, אבל בטומאה וכן לענין חמץ שהיתה אוכל קודם שנסרחה ותורת אוכל עליה, בזה לדעת הראב"ד ז"ל אינו יוצא תורת אוכל כ"ז שראוי' לכלב וזה פשוט וברור: יג,) והשתא אחרי שנתבאר דבחמץ לענין דין ביעור יש עליו תורת חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וכמו כן לענין איסור הנאה חשוב חמץ כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב, וכמו שצדד המל"מ (בפ' י"ד מה' אבל הכ"א) דלענין איסור הנאה אף אם נפסל מאכילת אדם חשוב אוכל לענין הנאה יעו"ש, ובאמת דברי המל"מ תמוהים כמו שתמה הפמ"ג ביו"ד סי' ס' שפתי סק"ה הא באיסור הנאה אפי' אפרן אסור ומאי קמבעי ליה אם נפסד מאכילת אדם. אולם יש לומר דכוונת המל"מ כה"ג, היינו בשנפסד מאכילת אדם קודם שנעשה אסור בהנאה כמו חמץ וכדומה, בזה מספקא ליה אם חל עליו איסור הנאה אחרי שנפסל מאכילת אדם, ולפי דברינו הדבר מוכרע מהא דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו שכ' התוס' דמיירי כגון שנפסל מאכילת כלב. הרי מפורש שלדעת התוס' דווקא בשנפסל מאכילת כלב הוא מותר בהנאה אבל בשנפסל מאכילת אדם לבד חל עליו איסור הנאה. ולפי דברינו הדבר מוסבר דדווקא באכילה שצריך הנאת גרון ואם נפסד מאכילת אדם תו ליכא הנאת גרון, אבל לענין הנאה כיון שבאמת עדיין שם האיסור עליו כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב הרי הוא אסור בהנאה משום שאינו תלוי בחיך אוכל יטעם, וכמו לענין טומאה וביעור חמץ: יד) והשתא נבא לדברי הח"צ דודאי לענין חיוב ביעור חמץ ולענין איסור הנאה ודאי הא דחרכו קודם זמנו שמותר בהנאה לאחר זמנו מיירי בשנפסל מאכילת כלב, כמו שכ' התוס' משום שכ"ז שראוי לאכילת כלב הרי וזה דווקא בפת שעפשה שראוי לחמץ בה, אבל בערבת העבדנין שנתן לתוכה קמח וכן הקילור והרעייה וכו' וכן התריאה שם לא כתב הרמב"ם ואינו ראוי' לאכילה לכלב, משום דשם אינו ראוי' לחמץ בו עיסות אחרות אפי' אינו ראוי' לאוכל אדם ג"כ חייב בביעור שאינו אוכל להרמב"ם, ובמלוגמא שנסרחה מספקא ליה להה"מ לדעת הרמב"ם אם צריך נפסלה מאכילת כלב והיינו משום דאפשר שראוי לחמץ בו, ויעוי' בהה"מ ובלח"מ שם, והראב"ד לטעמיה דחשוב אוכל כ"ז שלא נפסד מאכילת כלב ואפי' אינו ראוי לחמץ, וע"כ השיג ע"ז וכתב זה שיבוש שמאחר קבל ומטעם אחר ולא, מטעמיה ופי' כוונתו בההשגה הסמוכה, אין זה טעם אלא שכבר נפסל לכלב והיינו משום דלדידיה חשוב אוכל כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וע"כ בכל אלו חשוב אוכל משום דאפשר שבתתלתן ראויין לאדם ואח"כ נפסלין, וע"כ צריך דווקא שיהא נפסל מאכילת כלב, והבן: * ג"כ אינו חייב