מרחשת חלק א מ

דין זה דנו"ט לפגם מותר ס"ל דנפקא לן מסברא כלל משום דליכא הנאת גרון. ולפ"ז קרא דשאינו ראוי' לגר שאינה קרוי' נבלה א"צ לענין אכילה, אלא לענין טומאה, דטומאה היא מטמא במגע ובמשא ואינה תלוי' כלל באכילה, לזה צריך קרא דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, וס"ל דבין ר"מ ובין ר"ש לא נחלקו כלל בדין טומאה דמוקי לה קרא דנבלה דווקא בסרוחה מעיקרא, אבל בשנתנבלה ואח"כ נסרחה שפיר קרוי' נבלה אליבא דכו"ע, ומה שנו"ט לפגם מותר היינו לענין אכילה דחיך אכל יטעם והנאת גרון בעינן, ובסרוחה ובנו"ט לפגם ליכא הנאת גרון. ולפ"ז א"ש קושית התוס' מדריו"ח אדריו"ח דרי"ו אע"פ דס"ל דנו"ט לפגם מותר. מ"מ לענין טומאה שאינה תלוי' באכילה ס"ל דקרוי' נבלה אפי' בסרוחה וקרא דשאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה מוקי לה דווקא בסרוחה מעיקרא, וסוגית הגמ' דע"ז לר"ל נאמרה, אבל לרי"ו לטעמיה א"צ קרא כלל לענין אכילה דנו"ט לפגם מותר וכמו שנתבאר ומתו' היטב קושית התוס': ובזה יתפרש מחלוקת ר"ל ורי"ו בירושלמי תרומות, הביאה הגר"א בביאורו יו"ד סי' צ"ו, דר"ל ס"ל דפגום ואח"כ השביח ד"ה מותר, ורי"ו ס"ל דאסור והוא משום דר"ל דנפק"ל נו"ט לפגם מותר משום שא"ק עוד נבלה, וכיון שפקעה ממנו תורת נבלה בשעה שהיתה סרוחה ופגומה שוב אינה חוזרת ונעשית נבלה, שאיסור שנפקע מהיכן יהי' חוזר וניעור, אבל לרי"ו דס"ל דבאמת גם נבלה סרוחה קרוי' נבלה אלא דהא דנו"ט לפגם מותר הוא משום דליכא הנאת גרון, וכיון שעדיין נבלה היא אם לבסוף השביח ותו איכא הנאת גרון שפיר אסור ואזדי לטעמייהו בזה, ויעוי' בביאור הגר"א שם באורך ויעוי' עוד בחוו"ד סי' ק"ג מש"כ לחלק כה"ג ואכ"מ: ח) ועוד נראה לומר, דהסוגיא דע"ז דמפרש טעמו של מ"ד נו"ט לפגם מותר מקרא דנבלה הוא משום דקאי לר"ש דר"ש הוא דאמר התם לפגם מותר, ולר"ש הוצרך לפרש טעמו מקרא דנבלה לפמש"כ מוהרש"ל בתוס' שבועות (כ"ב ב') דלר"ש דמחייב על משהו מלקות גם שלא כד"ה חייב דמשהו מיהא איכא, א"כ לפ"ז משו"ה צריך קרא לנו"ט לפגם דמותר דמשום טעמא דהנאת גרון לבד אין שייך לר"ש, דלר"ש גם שלא בדרך הנאתו חייב א"כ אפי' נו"ט לפגם שאינו הנאה ג"כ אסור, משו"ה הוצרך לפרש מטעמא שאינה קרוי' נבלה, אבל לדידן דקימ"ל דכל האוכלין האסורין א"ח עליהם אלא כדה"נ א"צ קרא לנו"ט לפגם כלל שכל שטעמו פגום הרי ליכא הנאת גרון כלל, ושלא כדה"נ היא משום הכי פטור בלאו קרא: אלא דבזה יש לחלק דע"כ לא אמרו כל האיסורין א"ח אלא בשאוכל אותם דרך הנאתם אינו אלא בשיוכל לאכלן דרך הנאתם והוא אוכל שלא כד"א פטור, כמו אוכל חלב חי וכדומה שראוי לאכלו כדרך הנאתו משו"ה באוכלו שלא כד"א פטור, אבל באוכל נבלה סרוחה וכדומה שאינה ראוי' עוד להיות אחרת ושאינה סרוחה, א"כ אכילתה כשהיא סרוחה היינו דרך אכילתה כיון שאינה ראוי' עוד להאכל בדרך אחרת. ותלוי זה בפלוגתא דר"ז ואביי בפסחים (כ"ה ב'), דר"ז מפרש התם טעמא שאין לוקין על היוצא מן התותים והרמונים משום דלאו דרך הנאתן אכל להו, ואביי מפרש טעמא משום דזיעה בעלמא ויעוי' בצל"ח דהיינו פלוגתייהו, דר"ז ס"ל אף דכעת שהם מי פירות אי אפשר לאכלן בדרך אחרת, מ"מ כל שאוכלן כן הו"ל שלא כד"א, ואביי ס"ל דכעת שהם מי פירות ואי אפשר לאכלם בענין אחר תו הו"ל אכילתם דרך אכילתם כה"ג, יעו"ש, והכ"נ נבלה סרוחה דלר"ז הו"ל ג"כ שלא כד"א ולאביי חשיב ליה כדרך אכילתן משום דכעת אי אפשר לאכלה בענין אחר ואכילתה הויא דרך אכילתה: וכבר הביא הנו"ב דברי הרמב"ם פי"ז מה' מ"א דין י"א שכתב, בדין דכל האוכלין א"ח עליהן אלא דרך אכילתן כתב עוד או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח או הבאיש ובטל מאוכל אדם פטור, הרי שלא כתב טעמו משום שאינה ראוי' לגר אלא מטעם שאין זו דרך הנאתו, והוא כמו שכ' או משום דלא הויא דרך אכילתה או משום דליכא הנאת גרון, שגם זה כולל הרמב"ם בדרך אכילה משום שצריך שיהנה גרונו מאכילתו וכל שלא נהנה גרונו פטור משו"ה באוכל איסור שהסריח פטור: ט) ונמצינו למדים לפי דברינו, דלריו"ח וכדקימ"ל כוותיה דין נו"ט לפגם וקרוי' נבלה חלוקין הם דנו"ט לפגם דמותר הוא משום דאין כאן הנאת גרונו, אבל אעפ"כ עדיין קרוי' נבלה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב, וע"כ בטומאת נבלה שאינו תלוי כלל באכילה ובתוך אכל יטעם ס"ל לר' יוחנן דעדיין קרוי' נבלה כ"ז שלא נפסלה מאכילת כלב. ודווקא בסרוחה מעיקרא דקודם שנעשה נבלה וחל עליה איסור נבלה כבר נסרחה מעיקרא בזה אינה קרוי' נבלה אף בנפסלה מאכילת אדם לבד. וכ"כ רבנו בה' שאר אבות הטומאה כרי"ו דנבילה אינה מטמאה דווקא בשאינה ראוי' ג"כ לכלב ומקרא דכל שאינה ראוי' לגר: והשתא אחרי שנתבאר דבאמת נבלה קרוי' ג"כ כל עוד שראוי לאכילת כלב, א"כ א"ש קושית הר"ן בהא דחמץ שצריך דווקא בנפסל מאכילת כלב ומ"ש מנבלה, ולפי האמור גם בנבלה קרויי' נבלה כל עוד שלא נפסלה מאכילת כלב לענין טומאה ושאר דברים שאינה תלוי באכילה, ולפ"ז בביעור חמץ שאינה תלוי כלל באכילה שפיר מקרי חמץ כל עוד שלא נפסל מאכילת כלב ושפיר חייב בביעורו בפת שעפשה ועדיין ראוי' היא לכלב, שדין ביעור אינו תלוי כלל באכילה, וכגוונא שכ' הר"מ הביאו המ"מ בה' חו"מ שגם בתערובות שלא בכדי אכילת פרס חייב בבל יראה אף שלענין אכילה אינו עובר עליה, מ"מ בל יראה איכא, יעו"ש. וא"כ לענין חיוב ביעור שאינו תלוי בחיך אכל יטעם שפיר מתחייב בביעורו כל עוד שראוי לכלב וכמו בנבלה לענין טומאה, וא"צ לתירוצו של הר"ן משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות: י) אלא שיש לשדות נרגא בזה דבפת שעפשה, שמיירי שעפשה קודם הפסח וא"כ כבר נפסלה מאכילת אדם קודם שחל איסור חמץ, לכאורה הר"ז דומה לנבלה סרוחה מעיקרא שג"כ לא חל עליה איסור נבלה עד שנסרחה שאינה חשובה נבלה כדנפ"ל מקרא דלגר, וא"כ בחמץ נמי שנסרח קודם הפסח אף אם ראוי לכלב ג"כ לא יהי' צריך ביעור כמו בנבלה לענין טומאה שאינה קרוי' עוד נבלה: והנה לדעת הפוסקים דס"ל דחמץ שמו עליו ואינה נקרא התירא גם קודם הפסח, יש לחלק דדווקא נבלה שנסרחה קודם שהיתה נבלה שפיר לא חל עליה שם נבלה כיון שנסרחה מקודם, אבל חמץ דשמו עליו אף קודם הפסח חשוב איסור חמץ, וכיון שנסרח אפי' קודם הפסח חשוב כנבלה שנתנבלה ואח"כ נסרחה שקרוי' נבלה כ"ז שראוי' לאכילת כלב, וכאמור. אבל מה נעשה לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בה' חו"מ דחמץ ג"כ חשוב התירא בלע וכמו שהוכיח הה"מ דמשו"ה לא הצריך הרמב"ם ז"ל לבון בסכינים של חמץ ובשפודין אף שתשמישן ע"י האור משום דהתירא בלע, וכן דעת הראב"ד ז"ל כמו שכ' הר"ן פכ"ש בשמו, וכיון דס"ל דחמץ קודם הפסח אין שמו עליו וחשוב התירא, א"כ הו"ל כנבלה שנסרחה קודם שנתנבלה שאינה קרוי' נבלה אף לענין טומאה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו, וא"כ הכ"נ בחמץ לענין חיוב ביעור דלא נקרא חמץ: ועוד לפמש"כ ליישב קושית הר"ן דבאמת חמץ ונבלה שוין הן וגם נבלה קרוי' נבלה כ"ז שראוי' לאכילת כלב תקשה לכאורה לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ ושאור דין ביעורן