מרחשת חלק א לט

שאינו נאכל בעין אלא ע"י תערובות ולטעמא עביד. ואפשר דכאן כו"ע מודים דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפי' אחשביה לא מהני ולא דמיא לארכו קודם זמנו שיש אומרים שאסור באכילה מיהת משום דאחשביה. וא"כ אם יהיו נזהרים מיהת כעת בשעת עשיית החומץ מלח מתערובות חמץ ודאי אין לאסור להשתמש בו בפסח ואחזוקי איסורא לא מחזקינן לומר שנתערב איזה דבר חמץ, ושפיר יש לסמוך על דברי המומחים האומרים שלא מתערב בו כלל כל דבר זולת מיני מינעראלים שאין בהם חשש חמוץ כלל כנלע"ד: ב) ועוד שהחכ"צ סי' ע"ה כתב לחלק שאף לדעת האוסרים באכילה בחרכו קודם זמנו אינו אלא בשנפסל מאכילת אדם לבד, אבל אם נפסל ג"כ מאכילת כלב ד"ה מודים דמותר אפי' באכילה, ולפ"ז הכא בחומץ מלח שלפמש"כ דמטילין בתוכו הסם האלום שהוא מפסידו ופוסלו אפי' מאכילת כלב לד"ה מותר אפי' באכילה: הן אמת שדברי הח"צ הנ"ל תמוהים לכאורה שהם סותרים דברי התוס' בפסחים (כ"א ב') ד"ה חרכו שכתבו במפורש, דהאי חרכו היינו בשנפסל מאכילת כלב דומיא דהפת שעפשה שאם ראויה היא לאכילת כלב חייב הוא בביעור ואסור בהנאה יעו"ש, הרי דהאי שחרכו קודם זמנו מיירי שנפסל מאכילת כלב, דאל"ה הוי חמץ וצריך לבערו, וע"ז נחלקו הראשונים ז"ל אם מותר גם באכילה ויש אוסרים אותו באכילה משום דאחשביה, הרי שדעת האוסרים שגם בנפסל מאכילת כלב ג"כ אסור משום דאחשביה. והיא תמיהא רבתא על הגאון הח"צ ז"ל איך נעלם ממנו כ"ז ולא עוד אלא שבסי' למעלה הביא היא עצמו ז"ל בדברי התוס' הנ"ל יעו"ש: ג) ולקיים דברי חכמים הגאון בעל ח"צ ז"ל נראה בהקדם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בריש ה' תו"מ, שהרמב"ם ז"ל ס"ל שחמץ ושאור שוין בדין ביעורן, שכל שנפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי הוא לכלב חייב בבעור הן בחמץ והן בשאור, ואם נפסל מאכילת כלב ג"כ בין חמץ בין שאור אינו חייב עוד בביעורן משים שנפסד צורת החמץ והשאור קודם הפסח ושוב א"ח בביעור, אולם דעת הראב"ד ז"ל דחמץ דווקא אם נפסד מאכילת כלב א"ח עוד בביעור אבל שאור כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות הוא חייב בביעורו אפי' באופן שנפסל אפי' מאכילת כלב, והוא מפרש הברייתא המוזכרת בפסחים (מ"ה ב') שהפת שעפשה ועדיין ראויה לכלב שחייב בביעורה, דמשמע שאם נפסלה מאכילת כלב א"ח בביעורה הוא בחמץ, אבל הברייתא שמוזכרת למעלה מזה בפסחים שם שהפת שעפשה חייב לבער ולא נזכר שם שעדיין ראוי' היא לכלב משמע דמיירי אפי' בשאינה ראוי' עוד לכלב דמיירי בשאור, וע"כ הוא מחויב לעולם בביעורה כדמפרש התם טעמא משום דראוי' לחמע בה עיסות אחרות: ד) והנה הר"ן בפסחים שם הקשה, אמאי בחמץ אף שנפסל מאכילת אדם חייב לבער ובנבלה הא קיימ"ל הראוי' לגר קרוי' נבלה וכל שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אפילו בשלא נפסל לאכילת כלב, מ"מ כל שאינה ראוי' לאדם מותרת, ותי' הר"ן דחמץ שאני, משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות וע"כ עדיין חשוב הוא חמץ כל עוד שלא נפסל מאכילת כלב: והנה לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל שטעם שראוי לחמץ בו עיסות אחרות אינו אלא בשאור ושע"כ בשנפסל אפי' מאכילת כלב עדיין חמץ הוא, א"כ לדידיה תקשה קושית הר"ן בחמץ אמאי חשוב חמץ אפי' בשנפסל מאכילת אדם ומ"ש מנבלה, דטעמו של הר"ן משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות הא לא נאמר לדעת הראב"ד ז"ל אלא בשאור אבל לא בחמץ, ונפלאתי על מה שכתב הפר"ח בסי' תמ"ב לפרש ג"כ לדעת הראב"ד ז"ל, דמשו"ה חמץ אף שאינו ראוי לאדם מ"מ חייב בביעורו משום שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, והא להראב"ד אי אפשר לומר כן, דלדעתו ז"ל טעם זה לא נאמר אלא בשאור אבל לא בחמץ. שאם נאמר שגם בחמץ כן א"כ אפי' נפסל מאכילת כלב ג"כ יהיה חייב בביעורו דומיא דשאור, א"ו טעם זה לא ס"ל להראב"ד ז"ל בחמץ אם לא שנאמר שחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו ראוי עוד לחמע, משא"כ בשאור שאף אם נפסל מאכילת כלב עדיין ראוי הוא לחמע בו עיסות אחרות, וזה דחוק מאד. וכיון שכן הדר קשה לדעת הראב"ד מ"ש חמץ מנבלה שאם אינה ראוי' לאדם אינה קרוי' נבלה: ה) והנראה לי ליישב קושיית הר"ן בהקדם קושי' התוס' בבכורות (כ"ג ב') ד"ה ואידך שהקשו דרי"ו הכא בבכורות ס"ל דקרא דכל הראוי' וכל שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, מוקי לה הכא דווקא בסרוחה מעיקרא, אבל בשנתנבלה ואח"כ נסרחה ס"ל דקרוי' נבלה כ"ז שראוי' לכלב, ובע"ז (ס"ז ב') ס"ל לרי"ו דנו"ט לפגם מותר, ומאן דס"ל הכי ס"ל דקרא דשאינה ראויה לגר אינה קרוי' נבלה מיירי דוקא בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, אבל בסרוחה מעיקרא א"צ קרא, וא"כ קשיא דרי"ו אדרי"ו, ומה שתי' התוס' שם דדוקא לענין טומאה דס"ל דבעי קרא אפי' בסרוחה מעיקרא אבל לענין אכילה דס"ל דלסרוחה מעיקרא א"צ קרא, ע"כ מוקי לה בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, דבריהם אינם מובנים דמ"מ הא קרא חד הוא וממנ"פ במאי מיירי אם בסרוחה מעיקרא א"כ גם לענין אכילה מיירי דיוקא בסרוחה מעיקרא, וא"כ איך יליף מיניה דנו"ט לפגם מותר אפי' בנתנבלה ואח"כ נסרחה, ואם בנתנבלה ואח"כ נסרחה מיירי קרא א"כ מוכח דאפי' הכי אינה קרוי' נבלה, וא"כ גם לענין טומאה מיירי קרא הכי. וכבר עמד על דברי התוס' הנו"ב מהדו"ק ת' יו"ד סי' כ"ו יעו"ש: ו) ולעד"נ לישב קושיית התוס' והוא דהנה רי"ו ור"ל נחלקו בחולין (ק"ג ב'), דלרי"ו אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו חייב משום דהנאת גרונו בעינן והנאת גרונו איכא, ולר"ל אכילה במעיו בעינן וליכא, והנה מבואר מזה דלרי"ו איסור האכילה הוא הכל תלוי בהנאת הגרון, ולפ"ז לרי"ו שצריך הנאת גרון באכילה, א"כ י"ל בנבלה סרוחה שטעמה פגום ואינה ראוי' לאדם שוב א"צ קרא שאינה קרוי' נבלה ושאינה אסורה באכילה דבלא"ה ידעינן כיון שטעמה פגום שוב אין כאן הנאת גרון וממילא מותרת היא באכילה כיון דלית כאן הנאת גרון. משא"כ לר"ל דס"ל אכילה במעיו בעינן הרי שאיסור האכילה תלוי בהכנסתו במעיו והא במעיו ליכא הרגשת ההנאה, וא"כ ס"ל דאיסור האכילה אינו תלוי בהנאת הגרון רק הכל הוא משום הכנסת המאכל במעיו, ולדידיה אפשר לומר ג"כ דאפי' נבלה שאינה ראוי' לאכילת אדם ג"כ היא אסורה באכילה, דמ"מ אכילה במעיו איכא ואף אם ליכא הנאת הגרון מ"מ איסור האכילה אינו תלוי בזה: ז) ולפ"ז י"ל קושית התוס' מדרי"ו אדרי"ו ונאמר דסוגית הגמ' בע"ז שם דנפקא ליה דנו"ט לפגם מותר מקרא דנבלה, דשאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה וצריך קרא לזה, הוא משום דשם אמרינן מדברי כולם דנו"ט לפגם מותר ושם איתא דגם ר"ל ס"ל דנו"ט לפגם מותר, או דאיכא למ"ד דס"ל כן ולדידיה שפיר הוצרך הגמ' ללמוד דבר זה מקרא דנבלה דמשום דאי לאו קרא לא היינו יודעין דנו"ט לפגם מותר, משום דאכילה במעיו מיהא איכא אף באוכל טעם פגום, ולזה הוצרך קרא דנבלה ומוקים לה בשנתנבלה ואח"כ נסרחה, דבסרוחה מעיקרא ס"ל שא"צ קרא: וכ"ז לר"ל מוכרח הגמ' לומר כן, אבל לרי"ו דס"ל דהנאת גרון בעינן א"צ קרא כלל שנו"ט לפגם מותר, שכל שטעמו פגום וסרוח שוב אין כאן הנאת גרון כלל, וכיון שכן דין