מרחשת חלק א לח

אבל במקום שבלועין הרבה כמו בכלי נתר לא מקני גם ציר ומורייס, א"כ בשמרי יין הבלועים הרבה מיי"נ שבהם גם ציר ומורייס לא מהני משום דלא עדיפי מכלי נתר, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון שגם האלום שזה אפשר שאינו מכלה ושורף את לחלותית היין הנמצא בתוך השמרים: ו) והנה הספק הזה אם מהני ציר ומורייס בכלי נתר לכאורה יש לתלות במחלוקת הרמב"ן והראב"ד שהובא בר"ן פא"מ אם מהני יישון לכלי נתר, דלדעת הרמב"ן אף דאמרינן שאין להם טהרה עולמית מ"מ יישון מהני בהו וכן דעת הרא"ש, ולפ"ז לפי דעתו ע"כ הא דאין להם טהרה עולמית לאו דווקא ורק מילוי ועירוי לא מהני בהו, א"כ אפשר לומר שגם ציר ומורייס דמי ליישון ומהני גם לכלי נתר ולפ"ז י"ל שגם הסם האלום ודאי מהני. אבל לדעת הראב"ד מדאמרו אין להם טהרה עולמית משמע דגם יישון לא מהני ולפ"ז גם ציר ומורייס אינם מועילין בכלי נתר, וא"כ אפשר גם האלום הזה שבאנו לדון מדין ציר ומורייס מכיון שציר ומורייס לאו בכל מקום מועילין וא"כ גם האלום אינו מועיל לכלות את הלחלוחית של היין שבתוכו, וכאמור: שוב מצאתי הדבר מפורש בתוה"ב להרשב"א ז"ל בבית חמישי ש"ו שגם ציר ומורייס לא מהני בכלי נתר, ומשמע מדנקט שם לדבר פשוט שגם לדעת הרמב"ן שמועיל יישון מ"מ ציר ומורייס לא מהני, ויעוי' בתשו' ח"צ סי' פ"א מה שהאריך בזה בענין הגעלה והחזרה בכבשן אם מועילים בכלי נתר יעו"ש. אבל עכ"פ כיון דלא מהני ציר ומורייס בכלי נתר אף לדעת הרמב"ן דס"ל דיישון מועיל בהם, וא"כ מכש"כ בשמרים דלדעת ר"ת וכמו שנפסק בשו"ע כמותו דלא מהני בהו יישון. משום דדמי לחרס הדרייני, דלא מהני בהו ציר ומורייס. שו"מ בתשו' פמ"א ח"א סי' כ"ג וכ"ד בוויכוחו עם הח"צ בדין יישון בכלי חרס שכ' לחלק דבלוע בכלי גרע יותר ואינו מתיבש לעולם, משא"כ בגוף האיסור או בשמרים וחרצנים שהאויר מיבש אותם לגמרי, ולפ"ז יש לחלק גם לענין ציר ומורייס וכן שאר דבר השורף ומכלה דמכלה יותר בדבר שאינו נבלע בכלי, ולפ"ז אף אם ציר ומורייס לא מהני בכלי נתר אפשר דבשמרים וכה"ג מהני יותר ויעוי' שם בפמ"א פלפול ארוך ונפלא עם הח"צ: מיהו לענ"ד יש לומר, דכיון דבמקום שנתמדו גם לר"ת שמרים שיבשו מותרים. א"כ בהני שמרי יין שיבשו היטב וגם הושם בהם האלום הזה שהוא חריף ושורף ודאי לא גרע משמרים שנתמדו מקודם, ושני אלו היינו היובש והאלום שניתן בו בודאי מועילין כמו התמד שנעשה מקודם בהשמרים, ובפרט שידוע היא שהאלום דבר חריף ועז ושורף מאד, וא"כ ודאי הוא מכלה ושורף את לחלוחית היין שעוד נשאר בהשמרי יין אלו ולא נשאר בהם שמץ יין כלל אחרי שהוטל האלום לתוכם. ויעוי' בשו"ע סי' קל"ה סי"ב בהגהת הרמ"א בשם הרמ"ה דלאו דווקא ציר ומורייס דגם מי מלח חזקים ג"כ הוי כמו ציר ומורייס, ויעוי' מה שהגיה שם בנקוה"כ שצריך שני שלישי מלח ולא כמו שנדפס בטעות שליש מלח, ויש לעיין בזה בהא דאמרינן בע"ז ל' דהחד אין בו משום גלוי וגם אין בו משום יי"נ כמבואר בירושלמי הביאו הר"ן שם, ומבואר שם דתלתא פלפלין סגי הרי שקראו חד אפי' בתלתא ויש לחלק דאפשר דפלפלין חדים ועזים יותר ממלח וסגי בתלתא, וגם יש לחלק דלאיסור יי"נ כל שנשתנה טעמו סגי בתלתא שאינו מתנסך עוד, אבל לענין שריפת הבלוע לא סגי רק בתרי תלתא, אבל עכ"פ חזינן דלאו דווקא ציר ומורייס אלא כל שהוא עז וחריף עושה פעולת השריפה והכלויי וא"כ בהסם אלום הזה שהוא יותר שורף מכל אלו ודאי ששורף הוא את הבלוע שבשמרים ובפרט באלו שיבשו ג"כ דמהני שני אלה להתם ולבער את לחלוחית היין עד תומו: ז) ועוד נראה להקל בחומץ מלח זה ע"פ דעת רבנו יונה ברגלי הדבורים שבדבש, דמשו"ה מותר כיון שנשתנו ונתהפכו לדבש מותרות הן דבתר השתא אזלינן, הביאו המג"א סי' רט"ז סק"ג, וא"כ הכ"נ הרי השמרים האלו משתנים ע"י ההרכבה החימית בטבעם ובתכונתם ומראיתם עד שנעשו לחומץ מלח והר"ז דומה לרגלי הדבורים שבדבש, וכן הרא"ש בתשו' כלל כ"ד הסכים לדעת ר"י בדבש שנותנין לתוכו בשר נבלה, הביאו הטו"ז באו"ח סי' תס"ז סק"ו, ויעוי' במקו"ח שם מה שמיישב דעת הר"י מקושית המג"א, ובמק"א הארכתי בדברי המקו"ח הנ"ל ואכ"מ. אלא אפילו לדעת המג"א שהשיג ע"ז מהא דדם נעכר ונעשה חלב וכן מהא דאפרוח מביצה דמשמע מכל אלו דלא אזלינן בתר השתא ולא אמרינן נשתנה, מ"מ הא כבר הביא הגר"א ז"ל בביאורו לסי' רט"ז הנ"ל שאשתמיטתיה להמג"א הנ"ל דברי הר"ן פא"מ שטעם ר"י הוא משום שקודם שמתהפך לדבש הוא מסריח והוי כמו אפרוח של ביצה טריפה שמותר מה"ט משום דכי גביל עפרא בעלמא הוי, יעו"ש בר"ן פא"מ גבי דבש של עכו"ם והוא האמת בדעת ר"י. גם לפ"ז יש לומר בחומץ מלח הנ"ל כיון שנותנין בו את האלום הזה מקודם, א"כ כבר נפסדו השמרים האלו מאכילה אפי' מאכילת כלב כידוע מהכח המזיק והשורף שיש להסם הנ"ל, וא"כ אף שלאחר זמן שמשתהה עם האבק הזה ימים רבים ומשתנה ותש כחו המזיק והשורף עד שהוא נעשה ראוי לתבל בו את הקדירות ולהטעים בו את המאכלים, מ"מ הר"ז דומה לדבש הנ"ל ולאפרוח של ביצה טריפה אף שנעשה כעת ראוי לאכילה, מ"מ כיון שקודם שנעשה כן היה נפסד ומסריח ואינו ראוי לאכילה שוב לכי גביל מהתירא גביל והכ"נ בזה האבק שמקודם הוא נפסד ונפסל אפי' מאכילת כלב אף שהוא חוזר ונעור ונעשה ראוי למעשה קדרה, וכנ"ל, ויעוי' בטו"ז סי' הנ"ל מש"כ בדברי הר"י הנ"ל ללמד זכות על הכרכום שהרשב"א הי' נזהר בהם משום שמערבין בו חוטי בשר יבש. וע"פ דברי הר"י הנ"ל א"ש, ובאמת לפמש"כ הר"ן לפרש טעמו של ר"י אין זה דומה לדבש ויעוי' בש"ך סי' קי"ד מש"כ לדמות לקיבה שנתיבשה. ובאמת יש לחלק וכבר העיר הדגו"מ והנו"ב סי' כ"ו ואכ"מ. ויעוי' ח"ס יו"ד סי' קי"ז שהתיר מטעם נשתנה השמן הנעשה מחרצני ענבי של יי"נ יעוש"ה: סוף דבר הכל נשמע שלענ"ד אין לפקפק על מה שנהגו היתר בהחומץ מלח הנ"ל להשתמש בו ולהשימו במאכל ואני קורא ע"ז כמו שקרא הרשב"א בתוה"ב על התמצית הנ"ל שנהגו בו היתר, הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם: ב. א) ואחרי שנתבאר שאין בהם חשש כלל מכח איסור דסתם יינם, תבנא לדינא שנשאלנו עליה אם מותר החומץ מלח הזה לפסח, שלפי הידוע וכפי שהגידו אנשי בית החרשת הנ"ל שאין בא בהם שום תערובות חמץ כלל בשעת עשיית החומץ מלח הנ"ל א"כ ודאי מותר הוא לפסח, ואף אם נאמר שבהאבק של שמרי יין הנ"ל שבא מחו"ל אפשר שע"י תערובה חימית בא בו איזה דבר של חימוץ, מ"מ כפי מה שבארנו לדעת הר"י הנ"ל אזלינן בתר השתא וכמו שביאר הר"ן משום שנפסד מקודם, א"כ מכש"כ בחמץ שנפסד קודם זמן איסורו והוי כמו חרכו קודם זמנו שמותר, וכמו דיו שהוא מבושל בשכר שעורים שמותר ליהנות בו כמו שמבואר בשו"ע או"ח סי' תמ"ב ס"י, ואף שלענין אכילה אסור משום דאחשביה כמו שהביא המג"א שם דברי הת"ה ובביאורי הגר"א שם, מ"מ הכא כיון שנשתנה ג"כ ונתהפך טבעו ומראיתו ודאי מותר אפילו באכילה ובפרט שאינו