מרחשת חלק א לז

עבר עליהם י"ב חדש עדיין לחים הם ובקיבה לא נתנו שיעור י"ב חדש רק כל שנתיבש והוא כעץ שוב אינו נותן טעם, ובבצק שבסדקי חבית הצריכו שלשה חדשים, וביותר שבסי' צ' ביו"ד ס"ב כתב הרמ"א גבי כחל שכל שעבר עליו שלשים יום הוי נתיבש ומותר בדיעבד אפי' לבשלו עם בשר, וצריך לחלק בכל זה, דגבי כחל ששם החלב אינו בלוע בבשר רק הוא מיפקד פקיד ע"כ סגי בשלשים יום שכל שעבר עליו שלשים יום יצא ממנו החלב הטמון בתוך הגומות משא"כ בחרצנים ובשמרים ששם היין בלוע בתוכם צריך י"ב חדש) ולא גרע מקרעו וטחו בכתל, אבל בקיבה ובבנק שהם עצמם אוסרים בזה צריך כדי שיהא יבש עד שלא יפליט טעם שלשה חדשים בבצק שאז הוא כעץ בעלמא, שאז אף שהוא עצמו עדיין לא חשוב יבש כדי שיהא כעפר בעלמא מ"מ שלשה חדשים סגי כדי שלא יפליט עוד טעם, אבל בחרצנים ובשמרים ששם האיסור משום היין עצמו שבלוע בתוכם, שאז עדיין לא נעשה היין אפר ויצא לחלוחיתו כ"ז שלא עברו עליו י"ב חדש, וע"כ אוסר ר"ת גם העיסה שנתחמצה בשמרי יין משום שעדיין הלחלוחית של היין קיימת ומכח היין נתחמצה, ולפ"ז אין ראיה מקיבה לנידון דידן, כיון שהיין עצמו עודנו קיים בתוכו אף שנתיבש בתוך השמרים כ"ז שלא נתמדו מקודם ולא עברו עליהם י"ב חדש: ג) אולם אף שאין הנידון דומה לראי' מ"מ יש לומר ע"י הטחינה והכבישה ברחים הוא מתמצה קצת וגם הטחינה עצמה עושה פעולת היבשות, כדאיתא באו"ח סי' ת"נ שהקמת מרתיח מהטחינה וע"כ צריך להמתין שלשה ימים משעת הטחינה עד האפיה, ויעוי' ביו"ד סי' קכ"ג בהתמצית של היין הקרוש בדופני החבית שמותר ואין החבית צריך עוד מלוי ועירוי משום שאינו מוציא עוד לחלוחית כלל, יעוי' בתה"ב להרשב"א שזה גם לר"ת מותר משום שמתיבש ביותר, א"כ אין המדות שוות, שהרי התמצית רואין אנו שנהגו היתר בו משום שהוא מתיבש ביותר וא"כ אפשר לומר גם בהאבק הזה הבא משמרי יין טחונים שגם הוא מתיבש ביותר עד שאינו מוציא לחלוחית כלל, והטחינה ממצה את הלחלוחית שבו וגם מיבשת אותו ביותר: ויעוי' בבית מאיר לסי' הנ"ל שתמה על הרשב"א והר"ן הנ"ל שמתירים את התמצית הנ"ל שקורין אותו רושא או וויינשטיין בל"א, אפי' אם נתיבש היטב עד שאין בו לחלוחית כלל מ"מ יהי' אסור משום דלא גרע מאפר של יי"נ שאסור, ודווקא בשמרי יין שהשמרים בעצם אינם אסורים אלא משום שבלועים מיי"נ שפיר התיר ר"א וכן לר"ת אחר שנתמדו מקודם מותרים הם לאחר י"ב חדש או שיבשו בתנור, שאז כלתה כל הלחלוחית של היין מתוכם והשמרים בעצמם מותרים הם, משא"כ בהתמצית הנקרש בדופני החבית שמתהוה מהיין עצמו אפי' אם נתיבש היטב והוי אפרא בעלמא מ"מ הוא אסור דאפר יי"נ אסור *). ובאמת כבר קדמו התשב"ץ ת"ג סי' רצ"א בשאלה זו ואעפ"כ כתב אחרי שהרשב"א מתירו אין לאסרו, והנה כ"ז לזמן הש"ס או במקום שאוסרים סתם יינם בהנאה שפיר יש לומר כנ"ל שאף שנתיבש היטב מ"מ הא לא גרע מאפרן שאסור אבל לדידן דקימ"ל דסתם יינם אינו אסור בהנאה בזמננו שפיר מותר התמצית הנ"ל, שכיון שכלתה לחלוחיתו והוי עפרא בעלמא מותר, דכיון שנתיבש כ"כ עד שיצא מתורת אכל או משקה ואינו אלא אפר לבד ומותר בהנאה, א"כ התמצית ודאי מותר, וכנראה הרגיש קצת בזה הבי"מ בעצמו בסוף דבריו יעוש"ה. ויעוי' בתשו' פמ"א סי' כ"ד שהרגיש ג"כ כעין זה לישב קושי' הש"ך על הא"ח בשמרים שנשרפו שאפרן מותר כעין תי' הדגו"מ והבי"מ הנ"ל יעוש"ה: ד) וסבור הייתי לומר שגם ר"ת שאוסר שמרים שיבשו כל שלא נתמדו מקודם הוא ג"כ דווקא אם סתם יינם אסור בהנאה בזה ס"ל אף שיבשו ונתיבש היין בתוכו ונעשה אפר מ"מ כיון שלא נתמדו מקודם נשאר היין בתוכם אלא שנתיבש ונעשה אפר וע"כ הוא אסור דלא גרע מאפרן, אבל בזמננו שאין איסרים סתם יינם בהנאה שוב ודאי כל שיבשו כיון שנתיבש בתוכו אף שלא כלה היין מתוכו מ"מ מותר, דכיון שנתיבש ואינו עוד אוכל או משקה והוי אפר לבד ומותר בהנאה, אבל מהקפידא של ר"ת על אנשי אשכנז שמתירים להחמיץ עיסתם בשמרים שיבשו וגער על ר"א שהתיר זאת נראה דס"ל דכל שלא נתמדו ונשאר לחלוחית היין בתוכו עדיין לא חשוב עפרא בעלמא וחשוב עוד יין וע"כ אוסר להחמיץ בו יעו"ש בתוס' ע"ז הנ"ל: אבל עכ"פ כיון דחזינן שאין היבושים דומים ויש שמתיבש ביותר עד שכלה הלחלוחית שלו לגמרי כמו בהאי דתמצית, א"כ בהאבק הזה הבא לפנינו יש לומר, כיון שכבר נטחן ונעשה אבק דק בודאי נתיבש היטב ואין בו לחלותית יין כלל והר"ז דומה לתמצית הנ"ל שמבואר בשו"ע שמותר, ה) ומה שנראה עוד יסוד גדול בנידון שאלתנו להיתירא, והוא משום דכפי שהגידו לי אופן עשיית החומץ מלח הוא שמטילים לתוך האבק הנ"ל את הסם חומץ גפרית הנקרא אלום שהוא חריף ועז ושורף ביותר ומשתהה יחדיו ימים רבים עד שנקרש ונעשה חומץ מלח הנ"ל, א"כ הר"ז דומה לציר ומורייס דאמרינן בע"ז (ל"ג א') דנודות של עכו"ם ישנים ישראל נותן בהם ציר ומורייס ומותר אפי' לכתחילה בין הציר והמורייס שניתן בהם בין לתת, בתוך הנודות אחרי כן יין, משום שהציר והמורייס שורפין את היין הבלוע ומכלין אותו, ואם בציר ומורייס אמרו כן א"כ ק"ו ומכש"כ בהסם אלום שהוא כידוע חריף ועז ושורף ובודאי ששורף את הלחלוחית של היין הנמצא בתוך האבק כשמטילין אותו לתוכו ועל ידו כלתה כל הלחלוחית של היין ולא נשאר בו כלום ע"י שריפת האלום הזה: איברא שיש עוד לשדות נרגא בזה ע"פ מאי דאמרינן שם (ל"ג ב') אר"י כלי נתר אין להם טהרה עולמית והיינו כלי מחפרות של צריף, ומלשון אין להם טהרה עולמית משמע לכאורה דאין להם טהרה כלל אפי' ע"י ציר ומורייס משים דבליעי טובא שם גם ציר ומורייס אין שורפין ומכלין, ודווקא במקום שמהני מילוי ועירוי ג' מעל"ע שם ציר ומורייס מועילין לשרוף ולכלות את היין הבלוע כשהושם בתוך הכלי קצת או מעל"ע לדעת הרא"ש, *) ובתשב"ץ שם כתב לחלק דהא דאפר ע"ז ואשרה אסור היינו דווקא בע"ז של עכו"ם שיש לה ביטול אבל בתקרובת ע"ז ויי"נ וכו' שאין להם ביטול בזה אפרן מותר, והוא לכאורה תמוה וכלפי לאיי ? ונראה בכוונתו עפ"י ושל נקברין אפרן מש"כ התוס' בתמורה ל"ג, דמשו"ה כל הנשרפין אפרן מותר ר אסור משום דבנשרפין שנעשה מנוותן תו אפרן מותר משום שאין לך דבר שנעשה מצותו וכו', אבל נקברין שאין בהם מצוה משוך אסורייהו לעולם והא דעצי אשרה אסור משום לא ידבק, והתשב"ץ נראה לו לתרץ קושית התוס' מעצי אשרה משום דשם מיירי באשרה של נכרי שיש לה ביטול וכמו דמוקי לה התם בגמ', וכיון שיש לה ביטול אין מצותה בשרפה כלל באשרה של ישראל מיירי, אבל בשל עכו"ם בביטולא בעלמא סגי' שאין בה מצות שריפה כל שלא נתבטלה אסור אפי' אפרה משום וכמו דאמרינן בע"ז (נ"ג ב') דהאי ואשריהם תשרפון באש הרי שלא נאמר באשרה של עכו"ם מנות שרפה, וכיון יום שלא נעשה בה מנותה כלל שאין בה מנות שריפה משא"כ כאלו שאין להם ביטול שמצותן בשרפה, בזה נמצא חומרן קולתן שלאחר שנתקיים בהם מנות שרפה אפרן מותר, וע"ז כתב שם דביי"נ שאינו ראוי לשריפה ודינו שיקבר תו ג"כ אפרו אסור, אלא שנ"ע לשון הגמרא שם כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה, ואם באשרה של עכו"ם ליכא מצות שרפה תו לא הוי כלל מן הנשרפין, ויש לישב קצת ואכ"מ: