מרחשת חלק א לד

רש"י ז"ל ולפי האמור י"ל דזו כוונתם משום דבהקדש בלא"ה א"צ קרא משום דגם הנאה אסור וע"כ צ"ל דהא דצריך קרא בהקדש היינו כדי שיתחייב עליה מיתה אליבא דרבי, דבהנאת הקדש גרידא ליכא מיתה גם אליבא דרבי אלא באכילה כמו שכ' התוס' בפסחים (ל"ג א') ד"ה ומינה, וכיון דשאלת הגמ' מנלן בהקדש אינו אלא אליבא דרבי שפיר תפסו התוס' על רש"י ז"ל מזה דא"כ מאי פריך מה לתרומה שכן חייבים עליה מיתה כיון דאליבא דרבי קיימינן ולרבי באמת איכא מיתה גם בהקדש. כן היה נראה לכאורה בכוונת התוס': אבל באמת קושיא זו קשה גם לפי פי' התוס' שם ד"ה היכא בשאלת הגמ' היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן הוא אכלאים דכלאים אין זה איסור הבא מאליו יעו"ש, דהא כלאים ג"כ אסור בהנאה א"כ בשותה כלאים ובמשקים היוצאים מהם אף דלא הוי אכילה מ"מ לא גרע מהנאה שאסורה בהן וכמו שכ' התוס' לעיל לענין חמץ. שוב ראיתי דקושיא זו תשיב גם על הש"ס דפסחים הנ"ל דקאמר אביי שם דהא דאין סופגין את הארבעים משום ערלה על היוצא מתותים ורמונים משום דזיעה בעלמא היא, והא ערלה מאיסורי הנאה היא א"כ נהי דזיעה בעלמא היא וליכא כילה ושתי' דלאו פירא קאכל מ"מ לאסר מיהת משום הנאה דלא גרע מהנאה כמו שכ' התוס' גבי חמץ: ד) והנה לפי דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאין לוקין על ההנאה א"ש דמשו"ה אין סופגין על מי פירות של ערלה אף דהנאה הוי כיון דזיעה בעלמא היא ולית בה איסור אכילה שוב אין לוקין על ההנאה גרידא וא"ש לישנא דאין סופגין, דמשמע דאורייתא מיהא אסור והיינו משום איסור הנאה שאסור מה"ת ואין לוקין ע"ז. אבל לפי שיטת הרבה ראשונים דס"ל דלוקין ג"כ על הנאה וכדמוכח ג"כ דכך ס"ל להתוס' הנ"ל מקושייתם על הא דחמץ, דלמאי צריך קרא לרבות השותה תיפוק ליה משום הנאה, ואם ס"ל דאין לוקין על הנאה הא צריך קרא למלקות, אלא ודאי דס"ל דלוקין על הנאה תקשה כנ"ל. ולא עוד אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה ג"כ אין תירוצנו מספיק לפמש"כ הה"מ בטעמו של הרמב"ם ז"ל בזה משום דס"ל דכל הנאה באיסורי אכילה הוי שלא כדרך הנאתן משום דעומד לאכילה ואם הוא נהנה ממנו שלא בדרך אכילה אין זו דרך הנאתו יעו"ש בפ"ח דין ט"ז מה' מאכלות אסורות, א"כ הא תינח לפ"מ דקימ"ל דאין לוקין על איסורי תורה אלא בדרך הנאתן אבל בסוגיא דפסחים שם דאביי קאי לדחות ראית ר"ז מהא דאין סופגין וכו' דרצה לומר היינו טעמא משום דלא אכיל להו דרך הנאתו ואביי דחה ראיתו דמאי דאין סופגין הוא משום דזיעה בעלמא הוא, א"כ ס"ל לפום דחייתו השתא דלעולם לוקין על איסורי תורה אפי' שלא כדרך הנאתם א"כ הדק"ל מאי דחה משום דזיעה בעלמא הוא, נהי דאכילה ליכא הנאה מיהא הויא, ולפום סברתו דהשתא לוקין על הנאה ג"כ אף דהוי שלא כדרך הנאתו, ועוד בה שלישי' אפי' אם נאמר דהתוס' ס"ל ג"כ כהרמב"ם דאין לוקין על הנאה, ונתרץ ג"כ בזה דברי התוס' כאן דמפרשי דשאלת הגמ' מנלן אכלאים קאי היינו שיהו משקין היוצאים מהם כמותם כדי לחייב מלקות דמשום הנאה גרידא ליכא מלקות, ג"כ לא נעלה ארוכה בזה לדברי התוס', שהרי בכלאים אמרינן בפסחים שם דהכל מודים שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן לפ"ז לפמש"כ הה"מ בטעמו של הרמב"ם משום דכל מאכל אם נהנה ממנו אין זה דרך הנאתו ומשו"ה אין לוקין על ההנאה א"כ בכלאים שלוקין ג"כ עליהם אפי' שלא כדרך הנאתן בזה לוקין גם על ההנאה אף דהוי זה שלא כד"ה, ושו"מ כן בצל"ח שם בתוד"ה הכל שכ' ג"כ דלפי טעמו של הה"מ בכלאי הכרם לוקין על ההנאה ג"כ, א"כ אכתי קשה דבכלאים א"צ קרא למשקין היוצאין מהם דלא גרע מהנאה, וכאמור: ה) וליישב כ"ז ע"כ צריכין אנו לחלק ג"כ לענין הנאה כאופן שחלק ה"ר שמואל בתוס' ד"ה היכא דדוקא בחלב וכן בחמץ שהמחהו כיון שהוא גוף החלב וכן החמץ אלא שנמוח היינו מחייבין אי לאו כתוב בהו אכילה אבל משקה היוצא אפי' לא כתוב בהו אכילה כמאן דכתוב בהו דמי שאין זה גוף הפרי יעו"ש, והכ"נ יש לחלק דדווקא בהמחה את החמץ וגמעו שפיר כתבו התוס' דלא גרע מהנאה משום שהוא נהנה מגוף החמץ אלא שנימוח ע"כ חשוב שפיר הנאה מגוף האיסור ואסור וא"צ קרא לשותה, אבל במשקה היוצא מאיסור הנאה אי לאו קרא ודאי אין לאסור משום הנאה דהא הוי זיעה בעלמא א"כ אין זה נהנה מגוף האיסור, ודווקא הנאה מגוף האיסור אסור מן התורה אבל כאן כשנעשה זיעה בעלמא ואין כאן גוף האיסור שוב מותר גם בהנאה וע"כ אם אין לן קרא לרבות משקה היוצא מהן כמותם שוב גם הנאה ליכא כיון שאינו נהנה מגוף האיסור: ובזה תתיישב קושית הרב המגיה במל"מ פי"ג מה' שגגות הביאו הגרע"א בתשובה סי' ק"ץ על קושית התוס' בפסחים כ"ב דלר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו' דמאי קושיא דא"כ למ"ל נפש לרבות את השותה חמץ בכרת תיפוק ליה דלא גרע מהנאה, ולפי האמור ולפמש"כ מוהרש"א בתוס' כאן דמקרא דהנפש כשם דילפינן מיניה המחה חמץ וגמעו כמו כן דרשינן לענין משקין היוצאין מחמץ שיהו כמותו, א"כ שפיר צריך קרא דהנפש לרבות דמשקין היוצאין כמותו דאפי' אם נאמר דנהנה מחמץ בפסח בכרת מ"מ לא הוי ידעינן דמשקה היוצא מחמץ אסור משום דכיון דאינו נהנה מגוף החמץ אלא ממשקה היוצא ממנו אין כאן הנאה ושפיר צריך קרא דהנפש לרבות את המשקין כמותו, ומתורצת קושית המגיה: ולפי דברינו קמה וגם נצבה ראיתנו למעלה דגם משקה היוצא מהפירות שהן עצמן אינן אסורין אלא מדרבנן ג"כ אסור מהא דדבש תמרים ויין תפוחים דר"י פוטר מחומש דמשמע דלכתחילה אסור לזרים אף דתרומת הפירות עצמן אינה אלא מדרבנן, ולעיל דחינו דתרומה שאני משום דאסורה בהנאה של כלוי ולפמ"ש כעת אין במי פירות כיון דהויא זיעה בעלמא איסור הנאה אף באיסורי הנאה, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור ואין זו הנאה מגוף האיסור וכנ"ל: ו) אבל אחר העיון עדיין לא פלטינן מקושייתנו אליבא דרש"י דמפרש דשאלת הגמ' דלאו איסור הבא מאליו הוא בהקדש, דבהקדש נראה אף דהוי זיעה בעלמא ואין זה נהנה מגוף האיסור מ"מ אסור משום הנאה גם כה"ג, דהא הקדש תופס דמיו ואם חילל והחליף הקדש בדבר אחר הרי הקדושה נתפסת בחליפיו וא"כ כשעושה משקה מפירות הקדש הרי לא גרע המשקה היוצא מהפירות כאלו החליף וחלל הפירות בהמשקה, שהרי שע"י שנעצרו ונתמעטו הפירות בא המשקה א"כ זהו חלופי ההקדש שהי' מקודם, וכיון שהקדש תופס דמיו הרי המשקה היוצא מפירות הקדש חלופי הקדש הוא ונתפסה בו קדושת ההקדש, ודווקא ערלה וכלאים שאינן תופסים דמיהם המשקה היוצא מהם כיון דזיעה בעלמא הוא ואין זה גוף האיסור הר"ז מותר ואף דהוי חלופי הפירות שמקודם מ"מ אין נתפס איסור הנאה בהמשקה משום שאינן תופסין דמיהם אבל בהקדש הרי המשקה חליפי ההקדש ואסור בהנאה כמו ההקדש עצמו, ועיי' נדרים (נ"ב ב') והא עדיפא ליה לאשמעינן דחלופיהן כגדוליהן דמי ויעויין בר"ן שם שכ' וכש"כ יוצא מהן שיצא מגוף האיסור ממש יעו"ש (ועוד נאריך בזה אי"ה לפנינו), וא"כ אכתי קשה מאי שאל בהקדש מנלן דמשקין היוצאין מהם כמותם דלהקדש ל"צ קרא כיון דתופס את דמיו